חצי מרתון טבריה – הגענו אל התחנה ואל הנחלה… / לירון תמם

הזמן הזה..שבו הכל משתחרר וכל רגעי ההתרגשות, הציפיה והאמונים מתנקזים לאותו רגע אחד שבו אנחנו מבינים ששום דבר כבר לא יעצור אותנו ושהכל בידיים שלנו.

הרגע הזה התרחש בקילומטר ה-18. ברקע התנגן "עוד חוזר הניגון" של ברי סחרוף .פתאם ניטע בי בטחון סופי וברור שאני הולך לשבור שיא אישי נוסף בתוך חודש וחצי מאז השיא האישי הקודם שלי
בחצי מרתון עמק המעיינות. קיזזתי דקה שלמה מהשיא הקודם.

עצרתי את השעון והבטתי מסביב. זכרתי רגעים פה ושם אבל בעיקר זכרתי את אותו רגע קסם מדובר. רק לאחר שהתארגנתי וחזרתי לנקודת הסיום כדי לחכות למרתוניסטים שעמדו לסיים את שלהם- התחילו הזכרונות לצוף ולעלות.. והנה הם כאן...

כל הדרך אל נקודת הזינוק

ציינתי לא פעם בכתבות קודמות את רצוני להתחרות ב 4 מקצים של חצי מרתון במשך השנה על מנת ששנה הבאה אוכל לחזור ולרוץ את המרתון המלא. חצי מרתון טבריה זו גולת הכותרת עבורי ללא ספק. הכי מהיר, הכי חגיגי, הכי מיוחד.

הגענו בשבת אחר הצהריים לטבריה. לדעתי האישית, טוב שהמרתון נדחה ביום, אם כי היה מוזר משהו להתחרות ביום ראשון בשבוע. בהתחשב בנתונים ובאופציות האפשריות, זו היתה האופציה הטובה ביותר לטעמי.

ערב התחרות, הנוהל הקבוע. סיבוב בעיר כדי לספוג אוירה , ארוחת פסטה, סידור הבגדים, הג'לים והמספר וסיום הערב מוקדם ככל האפשר בנסיון לתפוס שינה טובה.

בוקר טוב יום ראשון, יום התחרות. אחרי ארוחה קלה מאוד, חימום ומתגברות, נכנסנו אל נקודת הזינוק. התרגשות גדולה מהרגיל. פרפרים בבטן ..מרגיש כמו מבחן חשוב..אני מנסה לסלק כל מחשבה של פחד מראשי ולהתרכז במטרה...אוטוטו הזינוק...

21.1 ק"מ של הנאה

פתחתי את המירוץ עם ת', חבר טוב שהתכונן לזנק למרתון הראשון שלו. בתוכנית היינו אמורים לפתוח בקצב 4.45, אך בפועל פתחנו מעט לאט יותר בשל הדבוקה הגדולה שרצה איתנו.

מהר מאוד הגברנו עד שבקילומטר השני והשלישי כבר ירדתי מהקצב הזה, מה שגרם לי להאט בשביל לאזן את עצמי. בשלב הזה ת' ברח ואני המשכתי הלאה בדרכי, פוגש מדי פעם אנשים שאני מכיר, חלקם רצו את המרתון, אחרים רצו את החצי. מעת לעת נדבקתי גם לדבוקה של רצים מתוך מחשבה שאם תופיע רוח, זה יגן עלי, אך בפועל לא היתה רוח שהפריעה לי.

יום המירוץ היה חם- 11 מעלות עם למעלה מ-70 אחוז לחות. אם באופן טבעי הייתי לוקח בקבוק מים בכל תחנה שנייה, הפעם העדפתי ללכת על בטוח ובכל תחנה אספתי בקבוק. הבעיה הייתה שיחד עם המים ששתיתי לפני המרוץ, זה התחיל להרגיש לחוץ וחששתי שאצטרך לעצור בשלב מסוים. לשמחתי הצלחתי למשוך עד סוף המרוץ ללא עצירה.

לפני המירוץ חששתי שלא יוותרו לי כוחות לחלק השני של המרוץ. הנחתי שבחלק הראשון ארוץ לאט ואז אוכל לשמור כוחות לסוף אך בפועל פתחתי מהר מדי ובקילומטר התשיעי הופיעה עלייה ששכחתי בכלל מקיומה. למרות זאת , רצתי את העלייה במהירות והגעתי לסיבוב החזרה בתחושה טובה. ההנחה הייתה שאם אמשיך בקצב הזה, אצליח להגיע לשיא אישי חדש.

בקילומטר העשירי לערך, אמרתי לעצמי שהמדד להצלחה יהיה מבחינתי הקילומטר ה-15. אם אהיה בנקודה זו מתחת ל 1:10, אז יש לי סיכוי לשיאישי. לאורך הדרך רצתי בתחושה טובה, חושב על הדרך שעשיתי עד כה, על המוזיקה שמתנגנת באוזניי, על אשתי ועל אלו שרצים במסלול הנגדי במטרה להגיע לסיבוב של 21 ק"מ, בדרך ל-42.
האמת שחשתי הקלה מסוימת על כך שאיני צריך להשלים עוד 30 ק"מ כמותם. מצד שני, בסוף המרתון כשפגשתי את החבר'ה שעשו את המקצה הזה, לא יכולתי שלא לחשוב שעם כל הכבוד לחצי מרתון, - חצי מרתון זה כמו אימון בקצב גבוה, מרתון זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בקילומטר ה-15 זרקתי מבט על השעון וראיתי שאני על 1:09, זמן השיא שלי למרחק זה. חשבתי על כך שיש לי בסך הכל עוד ששה ק"מ, שזה המרחק מהבית שלי לקצה הפארק בכפר סבא ובחזרה. ההבדל הוא שבימים רגילים אני עושה את זה, בלי לעשות 15 ק"מ לפני כן...

ואז הגיע הקילומטר ה-18והכל השתחרר פתאם.. התחלתי לעקוף אנשים , שמעתי את קולות העידוד וראיתי את העיר מתקרבת. אמרתי לעצמי כל הזמן שהתחרות בידיים שלי ובו בזמן לא הפסקתי לספור, מנהג שגיבשתי לעצמי עם הזמן. סופר שניות או מטרים כדי להעביר את הזמן ולהחזיק את עצמי בו זמנית.

רגע הסיום היה מתוק. לא יכולתי שלא להרגיש סיפוק עצום על התוצאה, ועל כך ששניים מתוך ארבעה מרוצים מאחוריי, ובשניהם שברתי את השיא .

ועכשיו עם הפנים למירוץ הבא..

 

שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press