בהתחלה היה אור ואז חושך, עכשיו חושך ואז אור / לירון תמם

עם הזמן אנחנו לומדים דברים, צוברים ניסיון, משתנים ומתמקצעים. לפעמים זה נובע מתוך התהליך ולפעמים מתוך מה שאנחנו סופגים מעצמנו או מאנשים מסביב.

בהתחלה בכלל התכוונתי לכתוב מאמר על ריצה בחמש בבוקר בלבד, סוג של חוויה. אבל אז שמתי לב שגם האימונים השתנו, מאימונים במישור לאימונים בעלייה ולהיפך. אז החלטתי להתמקד בשני הנושאים האלה. בשביל להגיע אל טבריה, צריך לקום מוקדם ולטפס לא מעט.

בהתחלה היה אור ואז חושך, עכשיו חושך ואז אור.

בשנים הראשונות כשרצתי, נהגתי לעשות את זה בערב. הייתי מסיים יום עבודה ויוצא לרוץ. בסופי שבוע זה היה רגע לפני שישי בערב או קצת לפני מוצאי שבת.

אני מניח שחלק גדול מהרצים נוהגים ככה ויש לזה סיבה טובה: למי שלא רגיל לרוץ קל יותר להחליט לעשות את הצעד הראשון בשבע בערב ולא בשבע בבוקר. מבחינה מנטאלית קל יותר להוציא את עצמנו מהבית כשאנחנו כבר ערים, אחרי שסיימנו את כל מה שאנחנו צריכים לעשות, ולא כשבקושי פקחנו עיניים וצריך להילחם עם השמיכה בשביל לצאת מהמיטה. אני מניח שמרבית הרצים שרצים בשביל הכיף גם אחרי שצוברים קילומטראז' וניסיון, עושים את זה בערב ולא בבוקר.

לימים קיבלתי עצה לרוץ בבוקר. אמרו לי שזה טוב לנפש לראות אור ולא חושך כשרצים. הבעיה היא שזה דורש גם לוגיסטיקה. אומנם לא כמו אצל הורים לילדים, אך עדיין- זה אומר להקדים לישון, להשכים קום, להתארגן. לשמחתי אני לא צריך לנסוע אחרי זה לעבודה, אז אני יכול לתמרן הרבה יותר טוב מבחינת הזמנים.

כך שבהתחלה הייתי יוצא בשבע בבוקר לרוץ, זה נתן לי מספיק זמן להתארגן. הבעיה שבשעה הזאת כבר חם ויש תנועה סואנת שהופכת את הריצה לפחות נעימה. כשהתחלתי להתאמן למרתון, הקדמתי את הריצה בחצי שעה-שעה, במיוחד בסופי שבוע על מנת להספיק לעשות את המרחקים שנדרשו ממני בטווח השעות הסבירות, ולא להיכנס אל השעות החמות.

גבול אחד היה לי כל הזמן ועליו ניסיתי לשמור: לא לרוץ בחושך. הבעיה היא שבקיץ בשש בבוקר כבר חם ולח. שמעתי סיפורים על אנשים שיוצאים לרוץ בחצות או בשעות הבוקר המאוד מוקדמות ולא האמנתי שזה אמיתי. עד שזה קרה לי.

אומנם התחלתי עם המנהג הזה בסוף הקיץ אך אני ממשיך איתו גם עכשיו כשאנחנו נמצאים בתחילתו של החורף. מתעורר בשלוש פלוס בלילה (יש יגידו- לפנות בוקר..) , מתארגן ובארבע וחצי בערך יוצא לריצה. זה רק אני, נהגי המוניות ובלייני הלילה שנמצאים ברחובות בשעה הזאת, לא ברור מי מסתכל יותר מוזר על מי. יש מקרים שבהם בסוף הריצה, אני רואה את החבר'ה הראשונים שרצים. כמוני בגרסה המוקדמת שלי. יש ימים שאני צריך לנסוע למקומות אחרים בשביל לרוץ, מופתע כמה תנועה יש בלילה על הכביש, כאילו מדובר בעולם מקביל. הזמן ברכב עוזר לי להתעורר, עם המוזיקה שמתנגנת ברקע אני שוכח שרק לפני כמה רגעים עוד שכבתי במיטה וישנתי שנת ישרים כמו מיליוני אנשים אחרים.

מן הסתם יש במעבר הזה חסרונות מסוימים. אני צריך לאסוף שעות שינה במהלך היום, אני נרדם כבר בעשר מול הטלוויזיה, לפעמים צריך לעשות חישובים מתי לצאת ומתי לחזור הביתה בשביל להספיק לישון.

אך יש בכך גם כמה יתרונות. הכל ריק, אני רץ לבד על הכביש ונהנה, יום העבודה נראה אחרת כשמתחילים אותו עם ריצה מוקדמת ויש יותר זמן להספיק לעשות דברים. זה כמו לקיים חיים בשני יקומים נפרדים.

אבל מה לגבי הנפש, זה באמת עושה לה טוב? אענה על השאלה הזאת עם דוגמא מעולם אחר. פעם חשבתי שאנשים שטוב להם לא צריכים לכתוב, "אם טוב לך תחיה את זה, אם רע לך תכתוב על זה". ריצה זה מעט שונה, כי אם רע, אז הריצה משחררת, בזמן שרצים המחשבות חוזרות לפרופורציה. כשרצים לבד בבוקר אחרי לילה של שינה, קל יותר להחזיר את הדברים למקום הראוי להם. השינה והריצה מנטרלות כעסים, ועוזרות להסתכל על הדברים בצורה יותר שפויה, יחסית לשעה לפחות.

מתחילים במישור ומשם עולים

אני מניח שאם נעשה סקר נגלה שמרבית הרצים לא אוהבים ריצות בעלייה, אך הם מבינים שזו הריצה החשובה ביותר לחיזוק הרגליים.

בשבועות האחרונים כתבתי על לא מעט שינויים שעברתי, בין היתר בתוכנית האימונים שלי. אחד השינויים מתבססים על תוספת של עליות. בהתחלה זה היה אימון סטנדרטי, גם אם תפסתי אותו כאימון קשה, 10-12 כפול 300 מטר, או ריצה של ק"מ בעלייה. בלי הרבה מחשבות על טכניקה ועל דברים אחרים, בסך הכל לשרוד בזמן טוב. אחרי שעשיתי אימוני עליות ביער בן שמן, הבנתי שעם כל מה שחשבתי שאני יודע, למעשה לא ידעתי כלום.

האימונים האלה מגיעים הרבה פעמים אחרי ריצה של 10-12 ק"מ בשטח, ריצה קלה אומנם אך עדיין זו ריצה בתנאים לא הכי סימפטיים בלשון המעטה. אפילו רק כשחושבים על זה- זה לא קל. עצם זה שאחרי ריצה של כמה קילומטרים טובים יודעים שזה לא נגמר אלא ממשיכים לעוד אימון, קשה יותר.

בתחילת הדרך זה לא היה ככה. כמו הרבה רצים אחרים שעושים את זה בשביל הכיף, רצתי במישור ויותר מכך: חיפשתי רק מקומות מישוריים. מסלולים כאלו שלא יגרמו לי להתאמץ יותר מדי. ככל שהתקדמתי, בין אם זה בעזרת מאמן ובין אם זה באופן אישי, נוספו עוד גישות ועוד סוגי אימונים. רץ בשביל הכיף, כנראה לא עושה אינטרוולים או אימונים בעצימות גבוהה, הוא לא ינסה לאמץ את השרירים מעבר לנדרש, הוא יבחר מסלול גמיש, מתון.

מי שכן רץ במרוצים ושואף כל הזמן לשבור שיאים, יעשה את כל זה- בשביל להתחדד, בשביל להתחזק. המטרה שלו תהיה כל הזמן לגרות את השרירים ולאמץ אותם יותר, בשביל לצאת מהאיזון הטבעי ואיזור הנוחות ואז הוא יוכל לעבור לשלב הבא שיהיה קשה יותר.

אז אם מישהו שואל את עצמו, זה לא קל לרוץ בעלייה, לא לפני שמתחילים אותה ולא במהלך הריצה כשלא רואים את סופה. אך עם הזמן מתרגלים אליה ועם הזמן רואים את התוצאות, כמו בכל דבר אחר. עם הזמן גם נוצרים אתגרים חדשים עליהם צריך להתגבר.

איפה אנחנו עכשיו?

בלי לשים לב, אנחנו נמצאים פחות מחודש למרתון. עבור רבים הריצה הארוכה כבר מאחוריהם כעת הם בטייפר.

טייפר זו התקופה האהובה, ככה נדמה לי, על רצי מרתון וחצי מרתון. תקופה בה מורידים בעומסים ובעצימות של האימונים. אלה הימים בהם עושים את הסידורים האחרונים עבור המרוץ, חידודים בראש, דמיון מודרך, מתמודדים עם ההתרגשות שמתחילה להשתלט ובעיקר מחכים שהימים יעברו. בהקשר זה, שמתי לב שלפני שנה ושנתיים שהתאמנתי למרתון, הזמן לא עבר לי, עכשיו הוא עובר לי מהר. כנראה שהזמן עובר מהר כשלא עושים ארוכות.

אם אני יכול לספק עצה אחת לתקופת הטייפר, תיהנו ממנה, זו העצה שלי. הגעתם עד לכאן, סביר להניח שאתם מוכנים, זה כמו מבחן, שהיום שלפני נמשך שבועיים, מה שתעשו עכשיו כבר לא יכול לשנות דבר, אז תשמרו את הקיים. לפני מרוצים יש לי מנהג, ללכת להופעה טובה. בדרך כלל שבוע-שבועיים לפני. גם הפעם אני מתכוון ללכת להופעה שבוע וחצי לפני המרוץ (ברי סחרוף בסיבוב חדש), זו כבר מסורת שהיא חלק בלתי נפרד מתוכנית האימונים בשבילי. ככה מתפרקים בצורה חיובית לפני הדבר האמיתי.

באיזה מצב אני מגיע לחצי מרתון טבריה? בתחילת דצמבר נערך חצי מרתון עמק המעיינות. לפני המרוץ היתה לי הנחה שאם אעבוד נכון כמו באימונים אצליח להשיג תוצאה יפה, כלומר לשבור את השיא שלי. אף על פי שהייתה תקלה קטנה מספר ימים לפני המרוץ (דלקת שאילצה אותי לקחת אנטיביוטיקה), ואף על פי שעשרת הקילומטרים הראשונים היו חמים וקשים, הצלחתי להתגבר על כך ולקזז כמעט דקה מהשיא שלי. התחושה הייתה מצוינת בחצי השני של המרוץ, הרגשתי שאני מפוקס וחד, נשארו בי אנרגיות ובעצם הרגשתי שבאמת כל מה שאני עובד עליו באימונים בא לידי ביטוי במרוץ.

זו פעם שנייה שאני שובר את השיא שלי ב-21 ק"מ השנה, זו פעם שנייה שאני שובר שיא במרוץ בחודש האחרון. לא ציפיתי לזה. מצד אחד- זה מעלה את הציפיות לקראת החצי בטבריה, מצד שני- כמו שאמרתי ללא מעט אנשים לפני העמק, לכל מרוץ יש יום וסיפור משלו.

טייפר נעים לכולם!

 

 

 

שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press