מחשבות אחרונות בדרך אל נקודת הזינוק

מרתון טבריה - בדרך לנקודת הזינוק

על קו הזינוק לפני המרוץ זה הזמן למחשבות אחרונות

מצחיק איך תהליכים ארוכים אשר נמשכים שנים או חודשים, תהליכים שיכולים לשנות סדרי חיים ובשבילם שינית את סדרי עולמך, מתנקזים בסופו של דבר ליום אחד, רגע אחד בודד. אחריו בוודאי יהיו הרבה מחשבות וזיכרונות, אך בסופו של דבר, מדובר ביום אחד, מספר שעות וזה הכל. ביום חמישי אסע עם אשתי היקרה לטבריה בשביל לעמוד למחרת היום על קו הזינוק לפני ריצת המרתון הראשונה שלי. וכך תהליך של חודשים יתנקז למספר שעות, שסופן בקו הסיום. אך לפני שהכל יתנקז לאותו רגע, יש עוד מספר ימים בהם אני יכול להביט אחורה בסיפוק ובגאווה ובו בזמן לכתוב את המחשבות אחרונות על מה שהיה ומה שעתיד להיות. מי שעוקב אחרי המאמרים שלי כאן, יודע שזה היה מסע, חתיכת מסע. הוא לא נגמר כאן, אני בטוח שגם אחרי שאדרוך על קו הסיום, המסע לא ייגמר. אמשיך לרוץ, אעשה עוד מרוצים, בעתיד אני מתכוון לעשות עוד מרתונים, אך כידוע שום דבר לא דומה לפעם הראשונה, בפעם הבאה המסע לא יהיה מרגש, מיוחד, ומאתגר כמו בפעם הראשונה, כל זה רק מוסיף לעוצמה של המסע הנוכחי. בתת מודע ייתכן והצעד הראשון של המסע נעשה כשהתחלתי לרוץ, באופן מודע נקודת הזמן הרחוקה בה הוא החל היה בסיום המרוץ הראשון שלי בשנת 2013, נקודת הזמן הקרובה יותר היתה בירח הדבש עם אשתי בשנת 2014 בברלין בתקופת המרתון שם, אז ראינו את הרצים חוזרים עם מדליות ורציתי להיות כמוהם. באופן מעשי המסע החל בינואר אז הכל התחיל להתגבש, לאט לאט התוכניות התחדדו עד שהגענו לכאן, ימים בודדים לפני המרוץ, שאין כבר מה לתקן ואין מה לשפר אלא צריך לממש את מה שכל מה שעבדנו עליו באימונים, לעבור את ההתרגשות ולעשות את זה. מי שמביט מהצד עלול לחשוב שזה רק מסע של ריצה, מסע למימוש אתגר, אך זה הרבה מעבר לכך. במסע הזה הכרתי אנשים נפלאים בדרך, קיבלתי לא מעט עצות ורעיונות, הכרתי עולם שלם שמן הסתם אינני יודע עליו עדיין כלום,למדתי על עצמי לא מעט והפנמתי דברים שילוו אותי מכאן והלאה. על כל זה יש להוסיף את הדברים המעשיים, מסלולים שרצתי בהם, הרגלי שינה, תזונה, דברים שאם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שצריך לעשות אותם בשביל לסיים מרתון לא הייתי מאמין שזה עד כדי כך עמוק. אני מודה אם מישהו היה אומר לי שאעשה את כל זה ועוד אתכונן לרוץ 42 ק"מ, לא הייתי מאמין, בסופ"ש אדע אם זה היה או שמא רק אשליה. אני מודה, זה התחיל כמסע במטרה לממש אתגר מסוים, להוכיח לעצמי שאני מסוגל, אך במהלך הזמן זה השתנה ובמקום לרצות להוכיח לעצמי שאני מסוגל לרוץ את המרחק, היה חשוב לי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעמוד בתהליך עצמו, קו הסיום הוא בונוס, הוא חשוב לי, אך הוא רק בונוס, הדבר העיקרי הוא התהליך ואותו מימשתי. במהלך הזמן למדתי דברים שילוו אותי עוד הרבה זמן, דברים כמו מחויבות, נחישות, רצון, הידיעה שכל מרחק הוא בסך הכל מספר וכל מטרה היא בסך הכל מילה. אפשר לעבור הכל, אפשר לנצח הכל, אפשר לעשות מה שרוצים, אם רק עובדים קשה, פועלים בסבלנות, פועלים על פי תוכנית והכי חשוב נהנים מזה. מרתון טבריה - בדרך לנקודת הזינוקהימים שלפני, מזכירים לי ימים לפני מבחן חשוב באוניברסיטה. עברתי כאלה לא מעט (אספתי תארים אקדמיים במהלך חיי, סוג של תחביב שפיתחתי עם הזמן). אם בתחילת הדרך הייתי אוסף את כל החומר ומסכם אותו, אז בימים האחרונים, כבר הכל היה טמון בראש, הייתי רק צריך לחדד דברים, להזכיר לעצמי מה אני זוכר ומה לא. ביום המבחן הייתי מגיע עם פרפרים בבטן וברגע שהייתי מקבל את מחברת המבחן, הכל היה יוצא החוצה. ובימים כאלה,אם להיות הוגן, כל דבר מעלה חשש, מה יהיה אם פתאום אחטוף משהו ולא אוכל לרוץ, מה אם צינון קל יהפוך בלילה אחד לשפעת? לפני שנה 3 שבועות לפני חצי מרתון ת"א, חטפתי זיהום שבגללו נאלצתי להתאשפז באיכילוב. אחרי שבוע יצאתי ובמשך שבועיים לאחר מכן נאלצתי לקחת אנטיביוטיקה. לחצי מרתון הגעתי לא במצב קלאסי, זה אומנם לא השפיע, למען האמת, אך זה חצי מרתון וזה מרתון, אז היו לי 3 שבועות, היום בקושי יש לי שבוע. אז אפשר להבין למה המחשבה הזאת מקוננת בתוכי. נכון זה רק מרתון, אך כמו שהתחלתי את המאמר, כשהתהליך שלם מתנקז ליום אחד, כל דבר שיכול להסיט אותנו מכך, מעורר חשש. 3 שבועות לפני המרתון התחלתי את זמן הטייפר (זמן שבו מורידים נפחים ונותנים לרגליים לנוח מהעומס של האימונים), בתקופה זו ההמלצה היא לעבוד, בין היתר , מנטאלית. להיזכר באימונים הטובים בשביל לצבור ביטחון ומוטיבציה לקראת המרתון ולעבוד על דמיון מודרך, איך עוברים את הקילומטרים הראשונים, ואת אלה שבאים אחריהם. עכשיו זה הזמן לחדד דברים לא לבנות דברים. אז אני לוקח לעצמי כמה רגעים בזמן האימונים או בבית לחשוב על הכל, איך רצתי אחרי העבודה בחשכה בכפר סבא ואחר כך התחלתי לרוץ בבקרים, על ריצות שונות בהן הגעתי לרעננה, הרצליה ולאחרונה גם להוד השרון. נזכר בריצות בפארק הירקון בימים הגשומים או בשיא ימי הקיץ, נזכר באימונים טובים בשביל להשכיח את הרעים, ואיך כל אימון בסופשבוע הסתיים בארוחה טובה. אני נזכר בכל, וככל שמצטברים קילומטרים לזיכרונות, זה רק מחזק, רק מאשש את התחושה שכל התהליך מתנקז לרגע אחד שאם אדע לעבוד בו נכון, הוא לא יוכל להסתיים אחרת. כשאני מסיים את הצד הזה של העבודה המנטאלית אני עובר לדמיון מודרך. לשם כך אני קורא את ההוראות על המסלול, מנסה לקלוט כמה שיותר פרטים שיוכלו לעזור לי. משחק הדמיון מתחיל בנסיעה לטבריה ומנסה להרגיע את עצמי ששום דבר רע לא יכול לקרות. באותו זמן מנסה להזכיר לעצמי שלא אשכח דבר מכל הדברים שאני אמור לזכור. אחר כך קופץ בזמן ומגיע לקו הזינוק, מבין שזהו כאן זה מתחיל. החלק החשוב, אני מניח, הוא לדמיין את המרתון עצמו. אז מדמיין איך אני פותח אותו ואומר לעצמי כל הזמן "תאט, אל תפתח מהר מדי, אסור לאבד כוח" ושומע בראש את המאמן ואת אחותי מזכירים לי לרוץ בקצב טוב וליהנות. נזכר שבק"מ השלישי יש עלייה, קופץ לקילומטר העשירי, אומרים שמכאן מתחיל השלב של הבדידות במרתון, נזכר שבק"מ ה-15 בערך יש שוב עלייה קלה, ואז מדמיין את העשרים, ואיך אני מגיע לקילומטר השלושים ואומר לעצמי שיש עוד 12 ק"מ וזה קטן עלי, אז מגיע לק"מ ה-35-36, אומרים שכאן מתחיל המרתון באמת, אז מדמיין את עצמי מחזיק מעמד, ואיך בקילומטר ה-40 אני מצליח להגביר את הקצב, ובסוף אני נותן את הכל, כי אשתי מחכה לי בקו הסיום, שמחה וגאה וזה הדבר האמיתי. ריצת מרתון - לירון תמםדמיון מודרך עוזר להיכנס לתחושה, להתגבר על ההתרגשות ולשמור מפני שאננות. הוא מונע פחדים מה יקרה אם ומדוע. כל הזמן אומרים לי שאני שם, שאני במצב טוב, אך אני יודע, אימונים זה לא הדבר האמיתי, נכונה הקלישאה של הפרשנים, ביום נתון הכל יכול לקרות. מספיק שלא אצליח להירדם לילה קודם, שיהיה מזג אוויר גרוע, אבן קטנה בדרך, חוסר ריכוז, משהו קטן, והכל ייאבד, הכל יכול להיהרס. החוכמה, אני מניח, לא לתת לשום דבר להרוס ואם יש משהו שהורס, לדעת לתקן תוך כדי תנועה. מודה, המחשבה שזה לא יצליח, היא לא פשוטה, היכולת להתרומם מזה אחר כך היא לא קלה. יש ספורטאים שהקריירה שלהם נחרבה בגלל זה. אני לא ספורטאי מקצועי אבל כן חשוב לי להצליח, כבר אמרתי שיצר ההישגיות קיים בי, אני רוצה לעמוד ביעד, אני רוצה לחצות את קו הסיום בידיעה שעמדתי בתוכנית. אני יודע כשאגיע לקו הזינוק לא אחשוב על כל זה, ועדיף שכך. לא אחשוב על המסע ולא על התהליך, בטח אתרגש, אהיה לחוץ, אנסה לומר לעצמי "תירגע ותהנה" וברגע שיזניקו אותנו הכל ישתחרר. במהלך הדרך יהיה לי מספיק זמן לומר לעצמי שאם הצלחתי לעשות את זה באימונים, אין סיבה שלא אצליח לעשות את זה במרתון, או כפי שהחמישייה הקאמרית הגדירו את זה יפה "אם זה עזר במישור הלאומי, אין סיבה שזה לא יעזור במישור המקומי" אז אם זה הצליח בפארק הירקון, למה שלא יצליח בטבריה? ויש כל כך הרבה דברים לזכור, זה כמו חומר למבחן, ואני, מעולם לא אהבתי מבחנים, תמיד אהבתי עבודות, לכן גם אהבתי מאוד את תהליך העבודה על המרתון. אז ככה, צריך לזכור להכין תיק עם סט בגדים כפול, לא לשכוח לקחת כובע וכפפות, לשתות ולאכול כמו שצריך, לקחת ספירולינה, ולא לשכוח שני נגנים שעון ומטען , לזכור לא לשתות שעה לפני או כן לשתות אבל להתפנות בזמן, לעמוד במקום נוח בנקודת הזינוק, לפתוח לאט, לא להאיץ, לא להתפתות במקומות הנוחים הם הכי מסוכנים, לקחת ג'ילים, לשתות הרבה, לזרוק את הכפפות והכובע אם הם מפריעים, לא להיכנס לפאניקה יורדים קצת בקצב, לנשום נכון, אם כואב בצד לעסות את המקום, לרוץ זקוף, לרוף בדבוקה כשיש רוח, לזכור המרתון מתחיל בקילומטר ה-32, תלוי את מי שואלים, כי אחרים יגידו שהוא מתחיל בקילומטר ה-36, לתת הכל בסוף אם אפשר, לזכור שזה מרתון ראשון אז בגדול הכי חשוב ליהנות. נו שרק יתחיל כבר.

איפה אני עומד עכשיו

יום שבת היתה הריצה הארוכה האחרונה, למרות הסערה הגדולה שהתחוללה נהניתי מ-18 ק"מ ברוח טובה ללא גשם והתוצאה היתה נהדרת (ממוצע של 4.53 לק"מ), לפני כן היתה ריצת יאסו שניבאה סביב 3:20, אך מי מאמין לנבואות. בין לבין הרבה אימונים קלים ואימוני אינטרוולים, הרגליים מוכנות, עכשיו רק נותר להגיע לקו הזינוק.   מאמר מאת לירון תמם, כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press