שיר אבכה בגשם \ מאת ספידי שגב

מרתון טבריה - שיר אבכה בגשם בשנתיים האחרונות מרתון טבריה סומן אצלי כמרוץ מטרה. בשתי ההזדמנויות עמדתי בגבורה ובהצלחה בציפיות, כך גם קיוויתי לגבי המרוץ השנה. אלא, שבניגוד לפעמים האחרות, ליוותה אותי תחושה שאולי לא אעמוד ברף הציפיות שהצבתי לעצמי להפעם. היתה לי דילמה בסמוך למרוץ, שאולי מוטב לי לוותר לטובת מרתון בשלב מאוחר יותר במהלך העונה. מצד אחד, מרתון טבריה, נחשב אצלנו מסורת במועדון של רצי רמת השרון והיה לי מאד חשוב לעמוד ביחד עם חבריי מהקבוצה על קו הזינוק ולתת את הנשמה. מצד שני, הרגשתי שלמרות שהיתה לי מהירות עדיין חסרה לי הסיבולת הדרושה. אמנם הצלחתי להעלות את הק"מ מעל 40 ק"מ באחת הריצות הארוכות לקראת המרתון, אך המסכמת שלי נעצרה ב 30 ק"מ בקצב שהיה רחוק מלהיות אופטימי. לא היה ברור מדוע, אך כנראה שהעייפות המצטברת מהעונה הארוכה והמוצלחת נתנה את אותותיה, דווקא בעיתוי פחות מוצלח. קיוויתי שהגוף שלי יזכור את הק"מ הרב שצבר לאורך העונה גם ללא המסכמת המתסכלת, אך כנראה שהמכונה האנושית מתוחכמת יותר מאיתנו. אין יש מאין…אם אין אז אין, נקודה. עם כל ניסיוני הרב בתחרויות, עדיין לא אמרתי נואש והאמנתי שעם קצת יותר שינה, שהיתה חסרה מאד בזמן האחרון, הורדת עומס ומתחים אגיע יותר מרוכז למרתון בטבריה. שנה שעברה, התמודדתי באומץ אך בקושי רב עם הקור העז ששרר במשך המרוץ. הקור כיווץ את רגליי לקראת הסוף וכמעט שהשבית אותי, אך לא מספיק בשביל לאבד את הפודיום וגם לשפר את השיא בקרוב לשתי דקות. השנה, על הנייר הקור לא היה נראה מאיים, אם כי השילוב של גשם שוטף ושלוליות הענק הפכו את התנאים משנה שעברה לבדיחה חמימה ונעימה מול מה שחיכה לנו הפעם, כשעמדנו על קו הזינוק. השתמשתי בעצת מומחים, שלא ללבוש בגדים חמים, בכדי שלא יכבידו עליי בריצה מכובד המים. הסתפקתי במכנס קצר גופית מועדון, כפפות צמר חצויות ושרוולים. עמדתי ביחד עם כולם רועד מקור ותוהה האם אכן המיתוסים הפולניים התנפצו, או שאני עתיד לקבל את האמת בפנים מאיזה סבתא פולניה "אמרתי לך" בסופו של דבר. אני מאמין שאם לא היה מדובר באליפות הארץ במרתון ולא היו מגיעים רצים בכירים מחו"ל, הרי שכנראה שהיתה סיבה הגיונית לדחות מרוץ שנערך בגשם זלעפות, אבל אין ספק, שבמקרה זה ההחלטה של המארגנים היתה מובנת ומוצדקת. על זה נאמר Force Major. מי שרוצה לא חייב להתחרות. בפועל, זה לא הרתיע את הרצים הנחושים, שרק חיכו לזנק. היתה אמנם מחשבה לעכב את הזינוק עד להפוגה, אך משלא נראתה באופק, הוחלט לצאת לדרך, יש מרוץ! למרות שעמדתי בשורות הראשונים, הזינוק שלי היה מעט מהוסס, אבל זה לא הטריד אותי. ידעתי שיש דרך ארוכה מאד ולכן חשוב לא להשתולל כבר בהתחלה כמו במקצים קצרים יותר. כבר בתחילת המסלול חיכו לנו שלוליות ענק, או למעשה נחלים שחצו את המסלול. בלית ברירה נאלצתי לחצות אותם על מנת שלא לבזבז זמן. הנעליים נספגו במים אבל זה לא עניין אותי. דבקתי בטקטיקה שגיבשתי והקפדתי שלא לחרוג מהקצב שתכננתי. תחילה עוד רצתי עם דבוקה אך עד מהרה כשהקצב שלי התייצב, התקדמתי קדימה. בניגוד לפעמים הקודמות, הרגליים היו מעט יותר איטיות, אך קיוויתי שעם הקילומטרז' הן תשתחררנה. חציית השטיח של ה 10 ק"מ בזמן סביב 39:00 (לא זוכר במדויק את הזמן) כבר בישר לי שאני מעט מאחור. הגוף עדיין המשיך לאותת עייפות מסויימת וגם הנשימות לא היו קלילות, אבל קיוויתי שהגוף מנסה להשתחרר ועוד מעט יפתח. רץ סיבולת מנוסה מקשיב לגוף אך לא מוותר בקלות. הקצב ירד מעט אחרי ה 15 ק"מ. זה היה איתות ראשון, שכנראה המרוץ שלי לא יצליח כמו שחשבתי. בשלב זה התחלתי להתפס ע"י מספר רצים שעקפתי מקודם…זהו, נורית אזהרה, משהו לא בסדר כאן. ביצעתי פנית פרסה וחציתי את השטיח של ה ק"מ ה 21 בזמן איטי של 1:25:00 בערך…עכשיו, הבנתי שהסיכוי שלי להשיג את זמן המטרה, מאד מאד נמוך. בדיוק בנקודה הזו מעין גב עד לקיבוץ מעגן מתחילה מגמת שיפוע קל בשילוב של רוחות פנים. זה בדיוק הדבר האחרון שהייתי צריך בשביל לשמור על כוחותיי הנותרים. החלטתי לתת מנת דחף נוספת על מנת לבדוק כיצד הרגליים מגיבות ואם ביכולתי לנסות להדביק את הפער. לצערי, כעבור כמה דקות קצרות הרגשתי שזהו זה, אפסו הסיכויים שלי לשפר את הזמן במרתון הנוכחי. מוטב לי להוריד קצב ולנסות לסיים בשביל לסיים. מהר מאד הקצב שלי המשיך לרדת, בעודי נאבק מול הרוח פנים והקור שחדר לעצמותיי. השרירים החלו לכאוב וההתכווצות מנעה ממני לפתח תנועת ריצה של ממש. השעון שלי הראה קצב אבסורדי של 8:35 או משהו דומה. רצים שעקפו אותי עודדו שאמשיך, חלקם אף הציע לי סוכריות וג'לים רק בכדי שלא אפרוש. הודיתי להם אך ביקשתי שימשיכו, חבל שאפריע להם במרתון שלהם. למען האמת, בשלב זה, שום מזון כבר אינו יכול לעזור לך. כל מה שנותר במצב כזה, זה פשוט לעצור בצד וזהו. אלא שלא היה היכן… הרגשתי מאד בודד, די פאתטי, למען האמת, ספוג במים וללא יכולת לייצר טמפרטורת גוף, מתקשה לרוץ ורק מחכה למושיע שיבוא ויגאל אותי מיסוריי. אין סיכוי שאסיים את המרתון, זה לא הולך להגמר טוב, חשבתי לעצמי. בק"מ ה 28, נראה היה שאם לא יהיה פתרון אני עלול למצוא את עצמי במצב מסוכן, זה לא צחוק. ובדיוק אז, הגיעה הישועה. אחד המאמנים (כמדומני מכבי ראשון, לא זוכר, הייתי כבר במצב של ערפול),שרכב בגשם ועקב אחרי הרצים, איתר אותי ושאל אם הכל בסדר. התחננתי בפניו שיזעיק לי אמבולנס, ואכן כעבור כמה דקות קצרות, חזר וליווה אותי לניידת, מותש ורועד מקור בצורה בלתי נשלטת. בקושי רב הצלחתי לטפס לאמבולנס ולשכב על האלונקה. כעבור פחות חצי שעה כבר חזרתי לטמפרטורת גוף, קצת חלש אבל לפחות מתפקד. מסתבר שהייתי במצב של היפותרמיה סביב 35 מעלות. זהו בהחלט מצב קיצון שיכול להגמר רע מאד. אמנם פרשתי, אך למזלי, חזרתי מהר מאד לתפקוד תקין. אין ספק שזו דילמה לא נעימה לספורטאי תחרותי, שמתאמן חודשים לתחרות מפתח רק בשביל לפרוש מתוך החלטה שאין טעם לסכן את הבריאות. מצד שני, זו הגדולה של ספורטאי מנוסה להבין שלא תמיד הכל בשליטתנו, ועדיף לפרוש כשיש סכנה ממשית לגוף, לטובת הזדמנויות אחרות. למרות האכזבה שלי מהפרישה, לא סיימתי עם טעם מר בפה. נהפוך הוא, אני מחכה בכליון עיניים להתאושש ולחזור לשגרת אימונים ומרוצים בעונה הקרובה ובתקווה אולי אף מרתון נוסף, מקווה לטוב. שלכם, ספידי מרתון טבריה - ספידי שגבספידי שגב אפלבאום, בן 46, מרעננה, מדריך ריצה מוסמך וינגייט ומאמן קבוצות במסגרות שונות החל ממתחילים ועד מרתוניסטים. לספידי שגב ניסיון של 16 שנים בתחרויות ריצה ובעבר רוכב עילית כביש ושטח. כיום בין הרצים ספידי שגב - ריצת מרתוןהבולטים בקטגורית הגיל שלו ומתמחה בריצות שטח בתנאים קשים. המאמרים של ספידי מופיעים באתר ספורט מובילים כגון ומרתון ישראל ואתרים נוספים.
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press