רק לא עכשיו / מיכל רג'ואן

ריצת מרתון בגשם כמה זמן חיכיתי שמזג האוויר ישתפר, כמה פעמים יצאתי החוצה בבוקר אופטימית שאולי היום זה היום שבו אכריז לעצמי שתמו ימי הקיץ. כאחת שלא אוהבת את הקיץ (לא אוהבת זה צירוף מעודן להרגשתי), בקיץ הזה פשוט סבלתי יתר על המידה והרגשתי כמו ארטיק נמס על בסיס שעתי. שבת בבוקר, בתכנון 32 קילומטרים, מתוכם 7 אחרונים על קצב מרתון, מה יותר כיף מלהתחיל כך את השבת? חיכיתי בקוצר רוח כבר לרוץ ולכבוש עוד פסגה של עצמי. 5:30 בבוקר, האופטימיות בי נצחה הפעם, מזג אוויר מושלם! בלי לחות, 21 מעלות, רוח נעימה, מה צריך יותר מזה כדי לגרום לרץ סיבולת אושר? עד הקילומטר ה – 15 הריצה עברה פשוט נהדר, איך אפשר שלא, אני באופוריית מזג האוויר, בקצב נעים ונוח. בקילומטר ה – 15 התחלתי להרגיש מן עקצוץ כזה בכף הרגל, שניסיתי להתעלם ממנו אך הוא הלך והפך להיות כאב ממוקד מאוד בנקודה אחת. מהקילומטר ה 20 ועד סוף הריצה, מחשבותיי נדדו רק למקום אחד, כף רגלי השמאלית, ניסיתי לנשום לתוך הכאב כדי להעלים אותו אבל הפעם זה לא עזר. נשכתי שפתיים, המחשבות שלי חגו כמו גלגל ענק בשיא פעולתו סביב משפט אחד "רק לא עכשיו, רק לא עכשיו". הבטחתי לעצמי (באמת), שאם אני מסיימת את הריצה כמו שצריך, לפי הקצב של התוכנית, אני לוקחת מנוחה של כמה ימים כדי להבריא את הרגל. ומה גורם לי לשכוח מהכל? נכון, שמתי אוזניות, ווליום מקסימלי ורצתי עד הסוף ("את רצה סיבולת אז תסבלי בשקט") סוף ריצת הנפח, 32 ק"מ, קצב ממוצע שלא מבייש אף רץ שכבר יודע מה המטרה שלו במרתון אבל את הסבל בריצה, את התפילות שהכאב יעלם ואת נשיכת השפתיים "שזה ייגמר כבר", רק אני עברתי בשעתיים וחצי האלו. סיימתי בצליעה, הלכתי לקנות קרח כדי לעשות קסם "אי אפשר פשוט אי אפשר עכשיו להיפצע, זה לא הזמן המתאים" (לא באמת יש זמן מתאים). ניסיון אחד של ריצה יומיים אחרי (אז הבטחתי לנוח), גרם לי להבין בצורה הכי מתסכלת שיכולה להיות "בשיא האימונים למרתון טבריה, ועם רמת התמכרות קשה לאנדרופינים, אני מושבתת מריצה.." אז מה עושה רץ שמתאמן למרתון , מכור לאנדרופינים ויודע שאם הוא לא ירוץ הפסיכולוג שלו יקנה בית על חשבונו? מנסה לשחרר את האנדרופינים בצורה אחרת (וכולנו יודעים שאין אבל אין ספורט שיכול להיות שווה ערך לריצה במקרה הזה). כאן אני רוצה לשתף אתכם בשבוע שעובר עליי (קצת יותר משבוע) בכל יום בבוקר אני פוקדת את מכון הכושר ורוכבת בין שעה וחצי לשעתיים, מתאמנים מסביבי מתחלפים באופניים ליד ואני, מרוכזת עמוק במוזיקה שלי ומדוושת ללא הרף (לא עושה ספינינג). לקחתי את אימוני הריצה שהייתי צריכה לעשות בחוץ והמרתי אותם לאימוני אופניים (ע"פ דופק מטרה). אבל באופנים, שלא כמו בריצה, חסר משהו בסיום האימון, הסגירה הזו של הרגשת הסיפוק שיכולה לגרום לך להתחיל את היום רגוע.. אימונים לריצת מרתוןאגב הרוגע (או במקרה הזה "אין רוגע"), סליחה על ההשוואה, אבל אתם מכירים מכור לסמים (גם מהסרטים זה בסדר), שמנסה להיגמל? אז זו אני בלי ריצה. גם מישהו שרק מתעטש ליידי יכול לקבל נביחה, שלא נדבר על רמת העצבים בנהיגה על הכביש. אני כמו רוטוולייר רעב, נובחת ועצבנית או כמו לביאה סגורה בכלוב שמסתובבת סביב עצמה ומנסה לפרוק כל עול כדי להירגע ולא מצליחה. יש גם את נושא האוכל, כשאתה יודע שאתה לא מוציא אנרגיה כמו בכל יום ואתה לא יכול פתאום להרשות לעצמך לאכול כמו "בהמה" שרצה 100 ק"מ בשבוע ודווקא אז, ממש בתקופה הזו, בא לך לאכול את כל הפחמימות שקיימות בעולם ואז שנייה לפני לקיחת הביס מלחם טרי וחם, אתה חושב שוב ויודע שמחר אתה לא תרוץ 20 ק"מ, אז בעצם אין לך איפה לשרוף את מה שנכנס. אז זו אני ממש עכשיו (זר לא יבין אז אל תנסו). ופתאום אני מנסה את כל "תרופות הסבתא" כדי להעביר את הכאב הטורדני הזה, שואלת כל אחד שהיה לו כאב או פציעה איך הוא העביר אותה, פתאום כאילו אני לא מכירה את הגוף שלי, כאילו שאני לא יודעת מה עושים במצב כזה, הרי יש רק שני דברים שיכולים לעזור וכל השאר הם בגדר תרופות קסם שנשארות אצל הקוסמים: מנוחה וטיפול. אז למה? למה אחרי 11 שנה שאני רצה אני מנסה להמציא את הגלגל? להיאחז בנפלאות? כי אני במצוקה, כן מצוקה "רק לא עכשיו" זה מה שעובר לי בראש בשבוע האחרון.. המחשבות, מיליון ואחת מחשבות רצות לי בראש כמו ספגטי קשור אחד בשני, איך זה קרה? מהשטח? מהכביש? מהעליות? מהירות? איך לא נזהרתי? איך אני שמטיפה לכולם על הפציעות מחכה לרגע האחרון עד שאני מושבתת? מה הקטע שזה קורה דווקא עכשיו? מתי זה יעבור? זה יעבור? מה יהיה עם המרתון ? מנוחה? מי המציא אותה? בשביל מה לנוח? למה פעילות אקסטרא לא מעבירה את הכאב? אז כן, אני שגומעת מינימום 20 ק"מ ביום, לא רצה כבר שבוע וחצי (חוץ מכמה ניסיונות כושלים), היום אני אחרי טיפול דיקור שאמור להחזיר אותי למסלול בעוד יומיים (נו טוב, אולי יש קסמים) ואני חייבת להגיד לכם, שיחסית, אני מתמודדת עם זה יפה (אל תשאלו את חבר שלי או את החברה הכי טובה שלי כי הם יגידו לכם שאני מפלצת בתקופה הזו). מרתון טבריה עדיין באופק, אני ממש לא מוותרת ואני מכירה את הגוף שלי מספיק טוב כדי לדעת שהוא יחזור למסלול ממש בקרוב ויהיה חזק בדיוק כמו שהיה לפני. אז בינתיים אני מחכה ב"סבלנות" שהכאב יעבור (מתכחשת למילה "פציעה"), משגעת את האנשים מסביבי (אבל טוענת שמתמודדת יפה), אוכלת בצורה מבוקרת (חוץ מנפילות יומיות של פחמימות) והכי חשוב נחה (עלאק). כמה זמן חיכיתי למזג אוויר נעים בבוקר, עכשיו כשהוא הגיע, מקווה שממש בקרוב ארגיש אותו שוב על המסלול. מרתון טבריה 2016, ממש תיכף אשוב. (כשהלביאה תשתחרר מהכלוב) הצטרפו לעמוד שלי שהוקם לאנשים כמונו – לחצו כאן להצטרפות MOVE!
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press