בדרך למרתון ווינר טבריה חושבים על החיים / שיר כאב עובר ושב, עובר ושב

בדרך למרתון טבריה חושבים על החיים לפני מספר חודשים, קראתי את ספרו של מאמן הכדורסל האגדי פיל ג'קסון "11 טבעות" (על שם 11 טבעות האליפות שיש לו כמאמן ב-NBA). בספר הוא סוקר את הקריירה שלו מימיו כשחקן ולאחר מכן כמאמן, בין היתר של שני שחקני הכדורסל הטובים ביותר אי פעם, מייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט. בין ההסברים שהוא נותן ליכולות ולכישרון שלהם, הוא מציג את הקילר אינסטקט האימתני שלהם, רצון אינסופי לנצח (בדרך כלל גם במחיר של השפלת היריב), כוונה אינסופית ללמוד ולהשתפר, ובנוסף הוא מציין נקודה מאוד מעניינת לגביהם, שניהם לא נותנים לכאב להשפיע עליהם. לדבריו, שניהם מקבלים מכות בזמן משחק, נפצעים, חולים, ושום דבר מכל זה לא ימנע מהם לשחק. כל חובב NBA זוכר כיצד מייקל ג'ורדן עלה בשנת 96-97 למשחק מספר 5 בגמר ה-NBA במדי שיקגו בולס מול יוטה ג'אז, כשיש לו 38.5 מעלות חום, חולשה ועייפות כתוצאה מקלקול קיבה. זה לא מנע ממנו לקלוע 38 נקודות באותו ערב כולל סל ניצחון. כל מי שראה את המשחק זוכר את התמונה כיצד סקוטי פיפן, חברו לקבוצה, פשוט החזיק אותו בסיום המשחק והוביל אותו החוצה, כי לא היו לו כוחות ללכת. גם בסרט החדש על כריסטאנו רונאלדו, כוכב ענק בפני עצמו, הוא מסביר שאיננו נותן לכאב להשפיע עליו כי הוא יודע שיש לו מטרה גדולה אליה הוא שואף. מבחינתו בשביל להיות שחקן ענק צריך לפתח חוסן פסיכולוגי ולדעת להתמודד עם הכאב. קודם צריך לשחק ולהשיג תוצאות, בסיום העונה צריך לנוח. מי שנח בזמן העונה לא יכול ולא יהיה שחקן גדול אלא אם כן מדובר בפציעה שלא מאפשרת לו בכלל לשחק. אגב, על הספר אני ממליץ בחום, על הסרט פחות. למען הסר ספק, אני לא סובל משיגעון גדלות, אינני ג'ורדן גם לא בראיינט ולשמחתי אני לא רונאלדו. אך אני כן מאמין בגישה שבשביל להצליח, צריך לדעת להתגבר על הכאב ולא לתת לו להשפיע. לא משנה אם מדובר בכאב שמופיע לפני אימון או תחרות ולחילופין אם הוא מופיע בזמן שהם מתקיימים. אם לומדים להתגבר על הכאב, לומדים לחיות איתו, אז אפשר להתקדם. אחרת כל הזמן ניתקע במקום ונתעסק בכאב במקום בדבר האמיתי. ריצת מרתון - לירון תמםריצה זה דבר כואב לעיתים. בזמן ריצה או אחריה אפשר להרגיש כאב במותניים, ברכיים, רגליים, כפות רגליים, גב (אני לא מתייחס לכאבי ראש שהם לא קשורים לריצה אלא לכך שלא שותים מספיק, שזה מצב שאסור להגיע אליו) ריצה לא חייבת לכאוב, ולפעמים הכאב לא קשור לריצה, אך בכל מקרה אם לומדים להתמודד איתו, אז הוא לא מפריע, לא משפיע ואפשר להתעסק בדברים החשובים באמת, שיפור היכולות והתוצאות. כמו במצבים אחרים עליהם כתבתי במאמרים הקודמים, אני מאמין שהכל מתחיל בראש. זה לא שאני חושב שכאב הוא דבר דמיוני או לא קיים, הוא קיים, ומנקודה מסוימת הוא גם משפיע ברמה כזו שאי אפשר לרוץ ויתרה מזו, מנקודה מסוימת חייבים לעצור ולהתמודד איתו (בכל זאת אנחנו לא בסרט הוליוודי, אף אחד לא חושב שאפשר לרוץ עם נקע ובוודאי לא עם רגל שבורה). אך עד נקודה מסוימת, אשר אפשר לקרוא לה "נקודת הנוחות", אפשר להתמודד עם הכאב, אפשר להתרגל אליו ולא להתייחס אליו. נניח בזמן ריצה כשהרגל כואבת, או המותניים כואבות כתוצאה מעומס או במקרים שלצערי מוכרים לי היטב, כאבים בגב תחתון (משהו שאני סוחב איתי מהיום שאני מכיר את עצמי), אז כואב, ממשיכים לרוץ, מתרגלים ועם הזמן הכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד אך הוא לא חשוב ולא משמעותי. ככל שלומדים לרוץ עם הכאב, אז מרגישים הרבה יותר בטוחים איתו, מכירים את התחושה ואת המגבלות, לומדים לבטוח בגוף ומרגישים מספיק חזק. חשוב להיות ישר ואמיתי עם עצמך לדעת מתי להפסיק להתאמן. לא למהר ולעשות את זה בצעד הראשון שכואב אלא לנסות שוב ושוב עד שבאמת מרגישים שאין ברירה אחרת. אני מניח שכל ספורטאי היה רוצה שתהיה לו אפשרות לדחות כאבים לתקופה אחרת, תקופה בה אין משחקים חשובים או בכלל, מאחר וזה בלתי אפשרי אז כל מה שנותר זה להתגבר על המחסום הפסיכולוגי ולמשוך את הכאב עד לנקודה בה אפשר לטפל בו בצורה ספציפית. עד אז נרוץ איתו ונטפל בו כמה שאפשר בשביל להפחית אותו, בתקווה שהוא לא יפחית אחוזים משמעותיים מהיכולת שלנו. גם לזה אחראי ברמה מסוימת הראש, אם לא מתייחסים לכאב בזמן הריצה, אז יש מצב שהרגליים יקבלו את המסר והיכולת שלהן לא תיפגע, אדרבה, הם ירצו להוכיח שהן טובות למרות זאת. אך צריך לנהוג בזהירות שלא ירצו יותר מדי ויחמירו את המצב. הסיבה שאני כותב דווקא היום על כאב היא, שבשבועות האחרונים בגלל העומסים הרבים אשר אינני רגיל אליהם, התמודדתי עם כאב בקרסול של רגל ימין. לא מדובר בכאב או פציעה רציניים, לא משהו שהפחתה זמנית של הנפחים באימונים וירידה במקצבים לא יכולה לשפר את המצב. מלבד זאת, שמתי את הרגל במים, מרחתי משחות, לקחתי מגנזיום, תרגילי כוח והרגל חזרה לעצמה לאט ובטוח. לרגע לא חשבתי להפסיק לרוץ, הרי אם הייתי מפסיק, זה אומר שהייתי נותן לכאב לנצח. אם עובדים קשה ומטפלים ברגליים כמו שצריך, אז לומדים לחיות עם הכאב גם אם הוא לא נעים. בטווח הזמן הזה בו אני נמצא, לעצור הכל ולהפסיק, כשאפשר אחרת, זה פשוט הפסד מוחלט. אני לא רופא ואין לי כוונה להציע כאן איך לטפל בכאב, צריך להקשיב לגוף ולהיות ישרים עם עצמכם מתי זה כואב ומתי אי אפשר להמשיך לרוץ איתו ומתי ניתן להתגבר עליו. טיפול נכון הוא חלק בלתי נפרד מתהליך של ספורטאי, מקצוען או חובב. עבודה עם אלמנטים נכונים, טיפול אצל מטפלים, אימונים נכונים, הרבה מנוחה ותזונה בריאה. לגבי מי שתוהה, אז כן בזמן ריצה חווים כאבים, זה חלק בלתי נפרד מהתהליך, זה קורה בכל ספורט, בכל שלב. שחקנים שפורשים מספרים לא פעם שהם כל החיים שלהם לוקחים את הכאבים שהם ספגו כתוצאה מהקריירה שלהם ואני לא מדבר רק על מתאגרפים או שחקני פוטבול. בכל זאת נמשיך לשחק ולהתאמן, אחרת מה הפתרון, לשבת בבית על הספה ולא לעשות כלום?

איפה אנחנו היום?

בלי לשים לב כמעט, נשארו פחות מחודשים למרתון, מה שמלמד שאנחנו בישורת האחרונה. האימונים הופכים קשים ועמוסים יותר. בשבועיים האחרונים מאז המאמר האחרון, השתתפתי במירוץ אייל, אחד ממרוצי ההכנה לקראת המרתון. הצלחתי לשפר את התוצאה שלי שם ולהעמיד אותה על 1.11 ל-15 ק"מ. בשבת האחרונה רצתי לראשונה מעל 30 ק"מ (32 ליתר דיוק) בזמן של 2.38 עם ממוצע של 4.57 דקות לקילומטר. מה שמחזק בי את התחושה שאם שום דבר לא צפוי יקרה, אוכל לעמוד ביעד שלי לסיים את המרתון בין 3 ל-4 שעות. בין לבין יש אימונים רגילים, אימוני מהירות ואימונים עם הקבוצה, כשהמטרה הבאה היא מרוץ עמק המעיינות בתחילת החודש הקרוב.   מאמר מאת לירון תמם, כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press