המרוץ למליון שלי / מיכל רג'ואן

המירוץ שלי למליון - מרתון טבריה

11 שנים, 11 שנים מהרגע שעליתי על המסילה והתחלתי לרוץ, 10 שנים וקצת מהרגע שיצאתי לרוץ בחוץ והבנתי שקשה לי בטירוף, שהלב עוד רגע מזדכה עליי וכואב לי הגוף אבל אהבתי כל רגע ורציתי לחזור לשם, להרגשה הזו, של הסבל שעושה לי כל כך טוב.

הריצה נתנה לי את השקט. המקום היחיד שהייתי יכולה להיות בו בלי הסלולר שלי, בלי האנשים מהעבודה. היא נתנה לי את הגוף שלי, הרגליים שלי, קצב פעימות הלב, המוסיקה, היא החזירה לי את השפיות לחיים, היא נתנה לי אותי. במעטפת של קבוצת ריצה והתמדה שאין שנייה לה, הגעתי למרתון הראשון שלי, שהיה שנתיים לאחר שהתחלתי לרוץ. כשהגעתי לקו הסיום בכיתי, כל חודשי האימונים האלו,ירידת המתח אחרי שראיתי את הזמן על השעון, אחרי שראיתי את קו הסיום, התבטאה בפרץ של דמעות שלא ניתן היה לעצור. באותו רגע באמת הרגשתי מה הריצה נותנת לי, היא נתנה לי כוח ובעיקר עזרה לי להגדיר את עוצמת היכולות שלי מול עצמי, כשאני חושבת ש"אי אפשר", זה הרגע לפרוץ קדימה כי אין לי מה להפסיד. לרוץ קדימה - מרתון טבריה אבל… את השיא של המרתון הראשון שברתי רק אחרי שמונה מרתונים. אני קוראת לזה "אחרי שהתבגרתי". משהו קרה אחרי המרתון הראשון, אני קוראת לו "להסתובב סביב הזנב של עצמי", או אם תרצו "חוסר שפיות". עשיתי בכל פעם את אותם המהלכים וציפיתי לקבל תוצאה שונה. בכל פעם מחדש, אי שם בן הקילומטר ה 27-35 משהו קרה, ברמה הגופנית שלדעתי הושפעה מהפן המנטלי שגרם לי להוריד קצבים. מעולם לא הפסקתי מרתון באמצע, כי עצם ההגעה לקו הסיום, שהייתה לי כל כך קשה, גרמה לי להבין, שלמרות שלא שברתי שיא, אני חזקה יותר ממה שאני חושבת אבל המחשבה הזו תמיד הייתה רק בקו הסיום ולא על המסלול… אתם רוצים לדעת מה לא עשיתי נכון בשנים האלו? שגרת האימונים שלא השתנתה כמה שנים, תוואי השטח, להתאמן על הכאב ולא להקשיב לגוף ובעיקר הראש, הראש שלי לא באמת האמין שאני מסוגלת לרוץ מהר יותר (הבנתי את זה רק בשנה שעברה). לאימונים למרתון טבריה 2015, קיבלתי החלטה שאני עושה כמה דברים באופן שונה ובעיקר להקשיב לגוף ולהאמין שאני מסוגלת, כי אין אופציה אחרת. הבטחתי לעצמי למרתון הזה שלושה דברים: לשבור את השיא, להילחם בראש שלי ולהעיף את הפילטר של ה"לא" ולא משנה מה, ולעקוף את האקס שלי (אפילו בשניה אחת). האימונים למרתון הזה עבדו בעיקר על הראש וככל שהראש נעשה חזק יותר, כך האימונים שלי היו טובים יותר, הקשבתי לגוף, העלתי נפחים כי העזתי, תמיד חשבתי על הקצב בסוף האימון ועל הרגשת הסיפוק בסיום. זו הייתה תקופת האימונים שהכי נהנתי בה (סבל נהדר). ריצת מרתון טבריהבמסכמת בטבריה, לא הגעתי לסוף, בקילומטר ה 15 נפלתי, נתקעתי במשהו עפתי וחזרתי עם פצע פתוח בברך לאוטו, אבל משהו בתוכי ידע, שזה ממש לא סוף הסיפור, שהמסכמת כבודה במקומה מונח, אבל היו לי עוד עשרות ריצות לפניה שהרגליים זוכרות וגם הראש וזה לא מה שישבור אותי. לקח לי שבוע להחלים ונכנסתי לתקופת הטייפר הנהדרת. לפני המרתון לקחתי 3 ימים(!) חופש מהעבודה כדי לפקס את הראש שלי, להשאיר רעשים של שגרה בבית ולהזכיר לעצמי את תקופת האימונים ומה הבטחתי לעצמי.. קו הזינוק, הכל התאסף לדקות לפני שמתחילים לרוץ, כל תקופת האימונים באה לידיי ביטוי ממש ברגעים אלו… המלחמה האמיתית שלי עם הראש התחילה בק"מ ה 32, כשהתחיל להיות לי קשה.. הורדתי את הכובע לגובה כזה שלא יכלתי לראות את האנשים מסביב (הורדת מסך), הצמדתי את האוזניות לאוזניים והגברתי. היה לי קשה, צעקתי בשקט בלב, כאב לי כל הגוף אבל דבר אחד עבד כמו שצריך, הראש שלי, פעם ראשונה שהוא לא זז מילימטר ממחשבה אחת "את מסוגלת ואין לך אופציה אחרת". קו הסיום - מרתון טבריהקו הסיום.. הרמתי את הראש, הסתכלתי על השעון והתחלתי לבכות כמו ילדה. 3:28.. שברתי את השיא שלי אחרי 8 שנים ושבעה מרתונים וכל זה כי החלטתי לחשוב אחרת. ולגבי האקס שלי? הוא הגיע דקה וחצי אחרי (סיפוק אדיר שכזה). הייתי עשירה באותו רגע, עשירה בביטחון עצמי כאילו זכיתי במליון דולר.. להכנות של טבריה מרתון 2016, אני מגיעה חזקה יותר בראש והוספתי עוד פרמטרים כדי לשבור שוב את השיא, אבל את זה אתם כבר מכירים מהבלוגים האחרונים שלי וגם עכשיו, אין לי שוב כוונה לחשוב אחרת חוץ מהמחשבה של "אני מסוגלת". מרתון טבריה 2016, השיא עוד לפני. הצטרפו לעמוד שלי שהוקם לאנשים כמונו לחצו כאן להצטרפות MOVE!
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press