מרתון טבריה בלי מרתון טבריה שלי

מרתון טבריה - נעמי וינשטוק   אוהבת לרוץ למרחקים ומחפשת את האתגר שלי. לא חשבתי שהאהבה הזו תקבל תפנית כשהפכתי אותה למקצוע ולעיסוק. מהיום שבו התחלתי לאמן, האתגר שלי להוביל את המתאמנים להגשמת היעד שהציבו בצורה איכותית ומקצועית ולהגשים להם את החלום. והנה, הגיע לו מרתון טבריה, ששמורה לו זכות ראשונים החל מ-2007. והתחילו הלבטים…. רוצה להשתתף ולרוץ אבל רוצה להיות בשביל המתאמנים. מוצאת את עצמי רצה אותם ולא אותי… כבר לא מתרגשת לפני בשביל נעמי, לא חווה את עצמי אלא, חושבת על כל אחד ואחת מהרצים שמאמנת, האם הם מוכנים? אולי שכחתי להגיד להם משהו? כיצד ינהגו? אולי הייתי צריכה כך, ואולי אחרת… רק שלא יהיה להם קשה מידי…. החלטתי לצאת למרתון יום לפני. רוני, נעמיל'ה ואני מגיעים לטבריה בצהריים, מתארגנת ויוצאת לריצה. פעם ראשונה שיוצאת לריצת מרתון עם מוסיקה ותחושה מאוד מוזרה. הרחוב הראשי בטבריה מתארגן למרתון, מתחילים לסדר את הגדרות , לא שומעת את הכרוז, לא רואה את הרצים בחימום, לא פוגשת אף אחד…מוזר. נכנסת למוד עבודה, מחלקת את המרחק למרוצים קטנים יותר. עוברת את חמי טבריה ונכנסת לשקט-קצב שלי… והראש, שואל שאלות: למה? אולי פחות?! למה אני צריכה את זה?? עוברת את צמח, מעגן ומתחילה את הצלע המזרחית. בק"מ ה- 14 רוני ונעמיל'ה מצטרפים כפלוגה מסייעת למים, מלח ואנרגייה…ואני, מכוונת קדימה לסיבוב בעין גב ומתכננת את הריצה חזרה. בסיבוב, יודעת שנשאר רק חצי מרתון לסיום ושומרת על הקצב- עם השירים הישנים שלי…(ממש לא הפלייליסט הקצבי לריצה) נעמי במרתון טבריהמגיעה לתחנת דלק של האון, מוסיפה קצת אנרגייה פונה לכיוון צמח, מרגישה את העייפות בעיקר ברגליים ויודעת שצריכה עוד קצת כדי שיישאר רק "מירוץ כפר סבא". מגיעה לירידה של סכר דגנייה, חוצה את הכביש ומתחילה את העלייה של אוהלו, הקצב יורד והכבדות משתלטת…אין מצב!!! עוברת לתפקיד המאמנת ומתכננת את התדריך לרצים. חושבת על ההנחיות, תיאור המסלול, הקצבים, התזונה, שתייה, הלבוש, הוזלין,. איך לא להלחיץ, איך להרגיע! לתאר להם את המסלול כך שיוכלו לחוות אותו בראש ולמחרת על הרגליים כשהראש מוביל…והנה, שמה לב שגם פה המתאמנים שלי… על המסלול… ומתחזקת! מרימה את הראש מצטרפת לשיר המתנגן… קובעת עם רוני ונעמילה בק"מ ה- 36 , מקבלת תפוז, מים, מלח, חיוך וחיבוק, הבטחה לליווי של הק"מ האחרון וחוזרת לקצב שלי- לבד על המסלול….רואה את טבריה מתקרבת, חמי טבריה, מדמיינת את השולחנות עם המים ויוצאת לאחרונים…. כמובטח, פוגשת את רוני בק"מ האחרונים רצים בכיף ואני בהתרגשות, רצה, עוברת את שער הסיום, מניפה ידיים "תתארו לכם את החיים, זזים אחורה וקדימה מה שחסר שוב מיתמלא, מה שהיה פתאום ישנו תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות" וכמו תמיד, על קו הסיום יודעת את התשובה… כל כך אוהבת לרוץ, מתחזקת מהדרך, מהביצוע ומהשגת היעד והריגוש…ההתרגשות אושר! נעמי ויישטוק נעמי וינשטוק - ריצת מרתון טבריה
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press