בדרך למרתון ווינר טבריה חושבים על החיים / זה מתחיל בראש ועובר לרגליים

בדרך למרתון טבריה - הכל בראש

כתבה שלישית בסדרה: בדרך למרתון ווינר טבריה

האלבום האחרון שעשו יחד אריק איינשטין ושלום חנוך (מוסקט) נפתח בשיר "כל אחד רוצה". הרעיון מאחורי השיר היה, שכל אחד רוצה להיות משהו, מישהו. כל ילד שתשאלו יענה שהוא רוצה להיות מפורסם, להיות כוכב, מסי, רונאלדו, לברון ג'יימס או ערן זהבי. אך מרבית הילדים שוכחים או לא יודעים, שמרבית הזמן לא מדובר בכוכבות והצלחה, הם מהווים אולי עשר אחוז, שאר התשעים אחוז הם עבודה שחורה, שמתחילה מגיל אפס ונמשכת עד סוף הקריירה. איך זה קשור למסע שלי בדרך למרתון טבריה? הדרך שאני עובר כעת (מן הסתם אני לא היחידי) היא העבודה הקשה, עבודה מהנה אך קשה. חודשים ושבועות של ריצות, 4-5 ימים בשבוע ובהמשך יותר בשביל לעמוד במטרה שהעמדתי בפני שתימשך 4-5 שעות ותגרור אחריה אדרנלין והתרגשות גדולה, אך הם יהוו 10 אחוז מהזמן, אם לא פחות. הזיכרון יהיה נצחי, כך גם תחושת הניצחון אני מניח, אך בשביל זה צריך לעבוד קשה. זה נכון לכל מרוץ רק במינונים שונים. אי אפשר שלא לחשוב על העבודה הקשה שעושה יוסיאן בולט בשביל ריצה של עשר שניות פעם בשנה-שנתיים. בשביל להבין שצריך לעבוד קשה, צריך להכין את הראש לזה. אני מאמין גדול שרוב העבודה נעשית בראש וברגע שהיא נעשית, השאר הופך להיות יותר פשוט. העבודה איננה רק במטרה לגרום לך להאמין בעצמך וביכולות שלך, אלא לגרום לך להתחייב לזה. ברגע שאתה מתחייב למטרה ואתה מכניס לעצמך לראש שאתה מחויב, אתה יכול להכין את עצמך לעבודה הקשה. זה לא אומר בהכרח שפיזית יהיה לך יותר קל (העובדה שאתה מחויב לאימוני ריצה לא הופכת את המחשבה שאתה צריך לקום בשביל זה ב-6 בבוקר ליותר נעימה או פשוטה), אבל אתה תהנה יותר ואם תהנה יותר, תוציא תוצאות טובות יותר. יתרה מזהו, אם אתה מחויב ואתה מוכן לזה, אז הרגעים המתים בריצה ויש לא מעט כאלה, יהפכו ליותר פשוטים, תהיה להם משמעות.

מחויבות מביאה הנאה שמביאה מחויבות

כשהתחלתי לרוץ, עשיתי זאת מתוך הנאה, עם הזמן התחלתי להתחייב לריצה וזה עוד לפני שרצתי מרוץ אחד. הסברה שהחזקתי אז ואני מחזיק בה גם היום, שאם אני לא מרגיש מחויב, אני אעשה לעצמי הנחות ועם הזמן אזנח את זה. בדיוק כמו אדם שרוצה להיגמל ממשהו וכל הזמן אומר לעצמו "אני מספיק חזק לקחת עוד קצת ולהיגמל מזה מחר" זה אף פעם לא נכון. כשהתחלתי לרוץ במרוצים התחלתי להרגיש מחויב באמת, זו אחת הסיבות שאני רץ במרוצים, הרי בגדול אפשר לרוץ 10 ק"מ או 15 ק"מ באופן עצמאי בלי כל הטרראם של המרוץ מסביב. אך ברגע שיש מסגרת מחייבת, אז האימונים הם בהתאם, חוץ מזה תמיד טוב ליצור רף מסוים, לדעת איפה אתה נמצא ביחס לאחרים, ולמען האמת הריצה במרוצים בדרך כלל יותר מהירה מאשר באימונים. לרוץ מרתון - לירון תמםאך רק כשהחלטתי לרוץ מרתון הבנתי שתחושת המחויבות שלי צריכה לעבור פאזה. כי זה כבר לא היתה רק ריצה נטו, זה שלב אחר ושונה לגמרי גם בראש. אם נמשיל את זה לעולם אחר, זה כמו מעבר מליגה לאומית לליגת על. פתאום מגלים שהריצה היא רק נדבך אחד במכלול שלם של דברים שיש לעשות. תוכניות אימוניות שבועיות עם מעקב, תרגילים לגמישות ומתיחות, עבודה עם גליל, טיפול פעם בחודש אצל מעסה, תוספי תזונה, זמן יומי לאימונים, הוצאות כספיות ועוד. אני לא מתלונן, להיפך, אני נהנה מכל רגע, אבל על זה אני מדבר כשאני אומר שהכל מתחיל בראש. ברגע שאתה מחויב לזה בראש, הדרך הופכת להיות יותר פשוטה, אחרת שום דבר לא יעבוד. כמו שכתבתי קודם לכן, אני מאמין גדול שהכל מתחיל בראש, אני בטוח שספורטאים גדולים מצליחים בגלל שהם מבינים את זה. ברגע שיש הכנה מנטאלית נכונה, אז יורדים חסמים שונים שהפריעו קודם לכן לגוף לעשות את מה שהוא יכול והוא יכול לפרוץ קדימה. כמובן שיש גבולות פיזיות שלא משנה כמה הראש יהיה מוכן, עדיין הגוף לא יצליח לשבור אותם, אך להגיע לגבול או להזיז אותו בכל פעם קצת, זה אכן אפשרי. הדוגמא הטובה שאני יכול להביא מהריצה היא כשאני רץ בקצב מסוים, לא משנה כמה הגוף רוצה לפרוץ קדימה אם הראש באותו רגע לא נותן בגלל פחד או מחשבה אחרת שחוסמת אותו, אז זה פשוט לא יקרה. מצד שני יש את המצב ההפוך, כשהראש מורה לי שהוא מוכן, הרגליים פורצות קדימה ואני מסוגל להגביר את הקצב, גם אם מדובר בסוף ריצה ארוכה.

שבועיים של התקדמות

כאן אני מגיע לחלקי האחרון במאמר ולשבועיים האחרונים, שבועיים בהם חשתי שיפור בתחושה בעת הריצה, שיפור שבא לידי ביטוי בתוצאות. המאמן שלי טוען שזה בגלל מזג האוויר שנהיה נעים יותר. יש בזה משהו, פחות זיעה, נשימה יותר נעימה, רוח קלילה שדוחפת קדימה. בשבועיים האלה האימונים כללו שני אימונים ארוכים אחד באמצע השבוע (15 ק"מ) שני בסופשבוע (20 ק"מ) ובנוסף 3 אימונים שכוללים גם אימון מהירות אחד. ממוצע זמן הריצה ירד מ-6 דקות בערך ל-5.25 דקות לק"מ. רחוק עדיין מתוצאות של 4.3 דקות שהייתי עושה לפני כמה חודשים, עדיין הגוף לא שם, אני מניח שזה קשור לעומסים על הרגליים, למזג האוויר ולפחד שעדיין מקונן בעקבות הריצות בקיץ שעייפו וגרמו לכאבים בכל פעם שניסיתי להאיץ, אך אני כן מרגיש שהמהירות גוברת, התחושה משתפרת ואני יכול לסחוב הרבה יותר קילומטרים בלי לעשות הפסקות למנוחה או לשתייה. מניח שעם הזמן אחזור לקצב ההוא, כשהראש יהיה מוכן לכך, אין סיבה שהרגליים לא יוכלו לעשות את זה.   מאמר מאת לירון תמם, כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press