בדרך למרתון ווינר טבריה חושבים על החיים/ לרוץ בכיף

מרתון טבריה - לרוץ בכיף לרוץ בכיף – איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר… כמעט בכל סופ"ש בחצי השנה האחרונה, אני קם בסביבות השעה שש בבוקר, מתארגן ויוצא לכיוון פארק הירקון בת"א. יש לי 20 דקות נסיעה מכפר סבא העיר בה אני מתגורר עם אשתי עד שאני מגיע לפארק וצועד לכיוון מסלול הריצה. הנסיעה הזאת עוזרת לי להגיע למצב של ערות מוחלטת, ומאפשרת לגוף שלי לעבור ממצב של "תן לישון עוד חמש דקות" למצב בו הוא רוצה כבר לעלות על המסלול, לנוע במהירות שיא, לתת לריאות לספוג את האוויר, להרגיש את הזיעה ולהבין למה אני בוחר כל שבוע לחזור על זה. אנשים, מכרים קרובים וכאלה שפחות, לא מבינים את השיגעון הזה, הם לא מצליחים להתחבר לרעיון של פעילות ספורטיבית שכזו, בוודאי לא לעצם העניין שאנחנו, הרצים, קמים כל כך מוקדם בשביל לבצע אותה, בטח לא כשמדובר בסופ"ש שהם ימי קודש לשינה. אצל רצים רבים שחוטאים בכתיבה יש משפט שאני מוצא אותו חוזר שוב ושוב "זר לא יבין זאת" אכן זר לא יבין למה אנחנו נהנים מזה ומדוע ריצה היא כיף בשבילנו, אז אם עד עכשיו בפוסטים הקודמים שפרסמתי כאן לא הצלחתי להסביר זאת, אולי אני צריך לעשות עוד ניסיון אחד, לא מבטיח שהוא אחרון, להסביר למה ריצה היא כיף ואיך הופכים אותה לכזו. מספיק שגולש אחד או גולשת אחת, יקראו ויחליטו שהשד לא כל כך נורא, אפילו לא בשש בבוקר, ויצאו לרוץ, אני מבחינתי אדע שעשיתי את שלי. לפני שאתחיל, אפתח בוידוי קל. אני לא אשקר. יש כמה רגעים לפני שקמים מהמיטה, כשעדיין חשוך בחוץ, שהגוף מבקש עוד כמה רגעים של שינה, שהגוף לא מבין למה עושים לו את זה, אך אז מופיע השד (הטוב) שמזכיר שאין דבר יותר טוב מאשר לפתוח את הבוקר בריצה, זה לא כל כך נורא, חצי דקה ושוכחים מהשינה. כשאני רץ באזור שלי (בכפר סבא או בהוד השרון) זה קצת יותר מסובך, כי אז אין לי את העשרים דקות של נסיעה שעוזרות לי להיכנס לערות מוחלטת, כמו שתיארתי בפסקה הראשונה, אך ברגע שאני יוצא אל הרחוב ומשתחרר, זה מיד קורה. האמת, לפעמים אני חושב על זה, שלי יש חיים יחסית סטנדרטיים, אין לי ילדים עדיין, העבודה שלי לא מלחיצה, אין לי חובות, אני רק יכול לדמיין מה ריצת בוקר כזו עושה למי שיש את כל זה וכמה היא יכולה לשחרר אותו כשהוא נהנה משעה שעתיים בהם הוא יכול לרוץ בשיא הכוח ולברוח מהכל. כשיוצאים החוצה, לוקח לרגליים כמה רגעים להשתחרר, זה לא פשוט עבורם לגלות שפתאום הן אמורות לרוץ, בוודאי לא בקור שיש בימים חורפיים כמו בתקופה הזאת אך עם הזמן זה הופך קל ופשוט יותר, פתאום הגוף נע מעצמו, ותוך כמה רגעים הרגליים מוצאות את עצמן רצות במהירות של 5 דקות לקילומטר, ולעיתים אפילו פחות. זה היופי שבעניין, לא דרושה כאן הכנה ארוכה, כל מה שצריך זה להתגבר על הדקה-שתיים שהגוף רוצה למשוך עוד רגע של שינה, ברגע שמתעוררים ויוצאים מן המיטה, אז זהו. באותו רגע כבר נכנסים לעניין ורוצים לצאת החוצה לרוץ. ריצת מרתון עמק המעיינותערב לפני מרוץ עמק המעיינות היתה לי שיחה עם אשתי, אמרתי לה שקשה לי להאמין שאצליח, היא לא הבינה למה והסברתי לה, שמוזר לי שאנחנו יושבים בצימר, שש בערב עם בגדים איתם אנחנו הולכים לישון ובעוד כמה שעות אני אמור לגמוע מסלול של 21 ק"מ. היא נתנה לי תשובה יפה, עכשיו אתה בבגדים של חוסר עשייה, אז זה משפיע, מחר שתלבש בגדי ריצה, הכל ישתנה. זו בסך הכל התנוחה לא שום דבר אחר. אותו דבר בבוקר, ברגע ששוכבים במיטה זה נראה בלתי אפשרי ולא אנושי בעיניי חלק מהאנשים, ברגע שיוצאים מהמיטה ויוצאים החוצה, מבינים כמה זה קל וכיף. כאן אני מרשה לעצמי לתת שתי עצות קלות, הראשונה, תכינו את כל הדברים שאתם צריכים לקראת הריצה, ערב לפני. כך לא תצטרכו להתחיל לחפש בגדי ריצה או דברים אחרים בבוקר, זמן גרוע תמיד לחיפושים. העצה השנייה, אל תתעכבו בבית. תקומו, תשתו קפה ותצאו לדרך. אם תתעכבו יותר מדי זמן יש סיכוי שתוותרו על הריצה, אחת כמה וכמה אם מדובר באמצע השבוע אז צריך כבר לצאת לעבודה או להסיע את הילדים ללימודים.

איך הופכים ריצה לכיפית

זה לא מספיק לקום בבוקר ולרוץ בשביל להרגיש את הכיף שבדבר. מי שלא רץ צריך מניע שידחוף אותו לעשות זאת. אפשר לחפש את המניע במגוון מקומות, החל מרצון לרדת במשקל, מטרה לשפר כושר גופני, אתגר פיזי, רצון להשתחרר מעכבות נפשיות ועוד. כל עוד יש מניע, יש סיבה לצאת לרוץ, כשהמניע קיים צריך לשמור אותו, גם אם "לכאורה" השלמנו אותו (כלומר ירדנו במשקל או שיפרנו את הכושר הגופני) הרי שאנחנו צריכים לשמר את המצב ולהמשיך לרוץ. בשלב הזה תהיו בטוחים שהריצה כבר תהפוך לחלק מכם ולא תצטרכו לחפש סיבות להפוך אותה לכיפית, היא תהיה כזו. בשביל לעזור לה להיות כזו, הייתי ממליץ לכם לנקוט ב-4 צעדים: צעד ראשון, תרוצו באזורים בהם רצים עוד אנשים. גם אם אתם אוהבים את הלבד שלכם, זה לא נעים לרוץ במסלול לבדכם. זו הסיבה שאני נוהג לרוץ לפחות פעמיים בשבוע בפארק הירקון. כשרואים את כל הרצים ורוכבי האופניים, זה נותן תחושה נעימה, אני מרגיש חלק מקהילה, גם אם את רוב האנשים בה אני לא מכיר. עצה קטנה שקשורה לעניין, אל תשאירו את התחביב שלכם לעצמכם, תצטרפו לקבוצות ריצה בפייסבוק, תשתפו אנשים אחרים שרצים בחוויות שלכם, תכתבו על זה, אתם תלמדו להכיר אנשים, תקבלו רעיונות, תלמדו מושגים חדשים, תרגישו חלק ממשהו שיהפוך משמעותי בחייכם. צעד שני, תאזינו למוזיקה ורצוי שזו תהיה מוזיקה "חיה ובועטת". מוזיקה כזו תעזור לכם להישאר ערים והיא תכניס אתכם לקצב. כן במוד טוב תוכלו לדמיין את הלהקה שרה במיוחד בשבילכם ואולי אפילו תוכלו לדמיין את עצמכם שרים איתה על הבמה. צעד שלישי, אל תרוצו בחשכה. בתחילת הדרך הייתי רץ רק בשעות הערב עד שהמאמן שלי המליץ לי לעבור לשעות היום בשביל הנפש והוא צדק. כשרצים באור יום, רואים דברים, מרגישים דברים, מפחדים פחות, הריצה זורמת מהר יותר. צעד רביעי ואחרון הוא כנראה הצעד החשוב ביותר, אל תחשבו לרגע כמה רע וקשה לכם. תחשבו כל הזמן חיובי. זה אולי נשמע כמו קלישאה בנאלית אך היא נכונה. אם תחשבו שרע וקשה לכם, לא תוכלו ליהנות ותפספסו את הריצה, אם תחשבו חיובי, תחשבו שאתם מנצחים, זה רק יגרום לכם לרצות לנצח, לעמוד ביעדים, לרצות להשתפר כל הזמן וליהנות בלי הפסקה. מה שכן, אל תתעמקו במחשבות יותר מדי. יש משהו מתעתע במחשבות, הן יכולות להיות מאוד טובות אך הן צורכות ריכוז, מה שעלול לגרום לכך שתאבדו שניות ותגלו שאתם מאטים בריצה בגללן. אחד הדברים שעוזרים להפוך ריצה למהנה, היא היכולת לחשוב בפרופורציות. באחד המאמרים הקודמים סיפרתי כיצד אני מחלק את האימונים, כולל את הריצה עצמה לחלקים, בשביל שתהיה לי נקודת השוואה נכונה ולקחת את הדברים בפרופורציה טובה. זה נכון באופן כללי לריצה. בימי הקיץ האחרונים כשהיה חום כבד, האימונים שלי לא היו טובים, אז שאלתי את עצמי, האם זה הכי טוב שיש, אחת השאלות הקיומיות האהובות עלי (מתוך סרט בשם זה בכיכובו של ג'ק ניקולסון). בשביל לצאת מהשאלה הזאת, נזכרתי איך נלחמתי בעבר לרוץ 10 ק"מ ואיך כעת (באותם ימי קיץ) אני מסוגל לרוץ 15 ו-21 ק"מ. זה החזיר אותי למסלול הנכון. אם אתם רוצים, תדמיינו שכל נקודה אליה אתם מגיעים זה סוף של מסלול, ובכל פעם כשאתם מגיעים אליה, אתם פשוט מנצחים, בכל פעם מחדש.

ומה עושים בחורף?

בואו לא נשלה את עצמנו, כל אחד היה מעדיף להישאר מתחת לפוך בימים של קור וגשם ולא לצאת לרוץ, וכולנו שמחים שבימים של ריצות (במיוחד ארוכות) יש שמש או לפחות אין גשם. אך גם כאן השד לא כל כך נורא. כאן אשתמש בביטוי של אחד מגדול המשוררים העבריים מאיר אריאל ז"ל "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יגול להיגמל מזה" (מחלק מוסר השכל). הכוונה היא לא לעניין שמי שנדפק פעם אחת בראש ויצא לרוץ בגשם, לא יכול להיגמל מזה אלא, כל אחד שרץ יודע שאם נרטבת פעם אחת, אז זהו, מה זה משנה לו אם הוא יירטב שוב? זה לא נעים, אך ברגע שזה קרה, הנורא מכל מאחוריכם, מעכשיו שום דבר רע (או לא נעים) לא יכול לקרות לכם. לכן מראש צריך לקחת בחשבון שזה יכול לקרות, מה עוד שאם מסתכלים על זה בפרספקטיבה נכונה ובפרופורציה, אז אתם נרטבים, חוזרים הביתה, מתקלחים, וזהו. אגב אם אתם שואלים אותי, הרבה יותר כיף לרוץ בגשם מאשר ללכת בגשם. האדרנלין שזורם בגוף הרבה יותר מהיר וחד. לא מזמן יצאתי לריצת בוקר, כשיצאתי היה חם, אחרי 12 ק"מ נפתחו השמיים והחל לרדת גשם שכל גופי נרטב. זה לא היה נעים אך ידעתי שני דברים, א', שאסיים את הריצה אעשה מקלחת חמה ואיהנה ממנה יותר מאשר מכל מקלחת אחרת, ב', אם לא הייתי רץ באותו בוקר, הייתי מצטער על זה. זר לא יבין זאת, אך בוקר שלא רצים בו, זה בוקר שחסר בו משהו ומרגישים את זה כל היום. אחרי שתצאו לרוץ בבוקר, בפעם הראשונה אתם גם תרגישו את זה.

איפה אנחנו עומדים היום

שעון גרמין – היום 38 קמובכן, זו הישורת האחרונריצת מרתון - שעון ריצהה בהחלט בדרך למרתון. אני כבר אחרי ריצה מסכמת של 38 ק"מ (סיימתי אותה בזמן של 3.10 שעות עם 5.01 דקות לק"מ, בדיוק כמו שרציתי), כעת נכנסנו לזמן הטייפר עם ירידה בנפח והרבה התרגשות באוויר. המאמן אומר שאני כבר שם, אני חושב שעד שאני לא שם, אני לא שם. שבועיים וחצי נותרו לי בשביל להגיע לשם.     מאמר מאת לירון תמם, כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press