מרתון טבריה 2016 – מנקודת הזינוק עד נקודת הסיום / לירון תמם

מרתון טבריה - מנקודת הזינוק לנקודת הסיום במכונית עם אשתי בדרך לטבריה ביום חמישי האחרון, עשינו בינינו תרגילים של דמיון מודרך מה הולך להיות למחרת היום במרתון. הרעיון היה להכניס אותי לאווירה ולגרום לי לקבל כלים איך להתמודד עם נקודות מסוימות שעלולות להיות קשות במסלול מבחינה פיזית ומנטאלית. באחד השלבים בתהליך אמרתי לאשתי שאני מרגיש שאני שייך למשהו גדול, לא במובן הרוחני או האידיאולוגי, כוונתי היתה, ברגע שאחצה את קו הסיום, ובאופן רשמי אעבור מרחק של 42.200 ק"מ, מרחק של מרתון, אני אהיה שייך למועדון של אנשים שעשו את זה. מועדון מכובד שארגיש גאה להשתייך אליו. במשך תקופה ארוכה, כתבתי כאן על הדרך שעשיתי עד שהגעתי למרתון טבריה, זה המאמר האחרון שלי בעניין ובו אספר איך הצטרפתי למועדון המרתוני סטים, באופן רשמי, גם כשבאמתחתי מרתון אחד בלבד. לפני שאתחיל אגיע כבר לנקודת הסיום (אני לוקח פה הימור, שבכל זאת תקראו עד סוף המאמר), התוצאה שעשיתי היא 3.42 ש'. היא נמצאת בטווח שהצבתי בפניי כשהתחלתי את התהליך, טווח שנע בין 3.30 ש' ביום טוב ל-4.00 ש', זמן שהיווה מבחינתי קו המינימום של תוצאה סבירה. אני מרוצה מאוד מהתוצאה, ספק רב אם בתנאים שנכחו במרתון יכולתי להוציא תוצאה טובה יותר. אולי לא יכלו להיות תנאים טובים יותר הרי ידוע שכל מסע חניכה בדרך להצטרפות למועדון מיוחד חייב להיות מסע קשה ולא פשוט בשביל שתוכל להוכיח מי אתה ומה אתה. אז אני יכול לומר קודם לעצמי שאכן הוכחתי זאת.

מרתון טבריה - לירון תמם ואשתוהדרך למרתון טבריה עוברת בדמיון

כאמור יצאנו מהבית ביום חמישי בצהריים, במטרה לא להיכנס לפקקים, אחרי שבדקתי מספר פעמים שהכל במקום ולא שכחתי שום דבר. בעצת המאמן לקחתי כמה סטים של בגדים, לא שכחתי לקחת את התוספות הנלוות, בדקתי שוב ושוב שהשעון איתי והוא מוטען, וכמובן שלא שכחתי לעדכן את נגן המוזיקה בשירים שונים בתקווה שאצליח להאזין להם בזמן הריצה. לפני שיצאנו לדרך אכלנו מנת פסטה ממנה השארתי גם לארוחת הערב. אחותי יעצה לי לא למהר ולאכול בארוחת הפסטה המסורתית, ככה אוכל לאכול משהו שאני מכיר ולא משהו בלתי צפוי. הפסטה שאני מכין היא די פשוטה, שמן זית, תבלינים שונים וגבינה צהובה, שהיא בכלל התירוץ לאכול.. כל דבר. קצת אחרי שעלינו על הכביש, התחלנו בתרגילים של דמיון מודרך, אשתי שאלה שאלות, ביקשה ממני לתאר דברים, התחושה שלי היתה מצוינת, קצת לחוץ אך בסך הכל התחושה היתה טובה. חלקים מסוימים עליהם דיברנו באמת ליוו אותי אחר כך בריצה אך כשלא יהיה ספק, רוב הדברים לא קרו באמת. מקרה קלאסי שאתה מתכנן תוכניות ומזג אוויר שם עליך פס. צריך להבין, במשך כל השבוע הרצים בקבוצות הריצה השונות בפייסבוק עסקו רק בדבר אחד, הסערה שאמורה להתחולל ביום שישי, סערה של יום אחד שאמורה היתה להתרחש דווקא ביום המרתון. ניסו להרגיע, ניסו לתת עצות, ניסו גם לצחוק על זה. בתוכי עוד האמנתי שהחזאים טועים, אך לא, כפי שחלקכם יודעים וכפי שתראו בהמשך, הם ממש לא טעו. אגב, זה אחד הדברים אליהם התכוונתי במאמרים הקודמים, אתה יכול להיות סופר מוכן, ובאמת שהרגשתי מוכן מאוד, אני לא חושב שהייתי יכול לעשות הכנה יותר טובה מזו שעשיתי, אך ביום נתון, יכול לקרות משהו לא צפוי שלא תהיה מוכן אליו, ואז אתה בבעיה. מזג אוויר כמו שהיה ביום שישי זה מקרה קלאסי של משהו לא צפוי. כשהגענו למלון (עצירה קטנה לפרסומת, דירות נופש אביב, מקום מצוין, קרוב לנקודת הזינוק, שירות מצוין, חדרים נפלאים), אכלתי ארוחת פסטה שנייה אחר כך ניגשתי לעשות קצת תרגילי מתיחות, גמישות, קצת גליל, כהרגלי הכנתי את כל הדברים לקראת המרוץ ובדיוק כשעמדנו לסיבוב בעיר, אימי התקשרה, התברר שהיא הכינה לי הפתעה והגיעה עם אחותי (אשר הגיעה בשביל להתחרות במרוץ של 10 ק"מ, כמובן בלי לומר לי מילה על כך במשך מספר חודשים) ואחיינית שלי. ההפתעה היתה גדולה ואני מודה שגם מרגשת. אז במקום ללכת להסתובב בעיר הלכנו לפגוש אותן במסעדה איטלקית בעיר, הן ישבו שם חבר'ה מרצי השפלה, קבוצת הריצה אליה שאחותי חלק ממנה. כשסיימנו, אשתי ואני עשינו סיבוב קצר באקספו, אספנו ג'ל מתנה, חזרנו למלון למנה נוספת של פסטה, שינון חוזר של המסלול (הרגל ישן מהלימודים, אני מציין לעצמי נקודות ציון שונות של המסלול, ומשנן אותן כך במהלך הריצה אני זוכר היכן יש עליות והיכן יש ירידות), צפייה בטלוויזיה, ולישון. באופן מפתיע או שלא, בסביבות השעה עשר ורבע כבר הייתי בחלום הראשון או השני. למחרת אשתי סיפרה לי שכל הלילה היו ברקים ורעמים, והיא פחדה שאתעורר ואכנס ללחץ. בחמש בבוקר לא היה זכר לכך. לתומי חשבתי שמזג האוויר בזמן המרוץ יהיה בסופו של דבר סביר, ושמקרה עמק המעיינות יחזור שנית (גם אז הבטיחו לנו סערה והיא לא באה), לא ידעתי כמה אני טועה.

מרתון טבריה - לגשם חוקים משלויום המרוץ – לגשם חוקים משלו

כמנהגי לפני מרוצים, התעוררתי בחמש בבוקר כמה רגעים לפני השעון המעורר ומיד התחלתי לעשות את הדברים שאני עושה לפני כל מרוץ. זו אחת העצות, אגב, שקיבלתי מהמאמן שלי לפני הנסיעה באופן כללי, לא לשנות את ההתנהגות והתנהלות באופן קיצוני, לא לנסות שום דבר חדש, להתייחס למרתון כמו אל ריצה ארוכה, ולזכור שכבר רצתי 38 ק"מ, אז זו בסך הכל ארוכה עם 4 קילומטר יותר. אז התעוררתי, התקלחתי, שתיתי קפה שחור, אכלתי מספר תמרים), ביצעתי תרגילי מתיחות וגמישות, בינתיים אשתי התעוררה והתארגנה, וכך שעה לפני זמן הזינוק יצאנו לדרך. לדרך יצאתי עם חולצה ארוכה אותה התכוונתי להשאיר אצל אשתי לפני הזינוק ומתחתיה חולצה קצרה איתה התכוונתי לרוץ. בזמן המרוץ, שמתי לב עד כמה ההחלטה לוותר על ריצה עם שתי שכבות של חולצות בזמן המרוץ היתה חכמה, במקום להיאבק עם חולצות ספוגות במים וגוף כבד כתוצאה מכך, הגוף שלי היה יחסית קל, כשעליו חולצה אחת בלבד. את הקור הפגתי עם כפפות בידיים וכובע צמר מעל כובע מצחייה. עשר דקות של חימום הכולל ריצה משולבת עם הליכה הספיקו לשמיים, השערים נפתחו וגשם חזק החל לרדת. היה ברור שמנהל מזג האוויר לא מתכוון לשנות את התוכניות שלו והמרתון הראשון שלי הולך להיות רטוב. הספקתי עוד לרוץ כמה דקות בלי להירטב ממש ולאחר מכן הצטרפתי לאשתי ברחוב הגליל (בהמשך הצטרפו אלינו גם אימי ואחייניתי שבאו להיות איתנו בזינוק), הרחוב בו הזניקו את הרצים. מתחת לסככות ברחוב זה עוד הספקתי לרוץ קצת, לעשות מתיחות ולהוריד כמה שאפשר את ההתרגשות ממני. דקות לפני הזינוק, כשהרחבה התמלאה, פשטתי את הבגדים הארוכים, אמרתי להן שלום והצטרפתי לשאר הרצים שחיכו להזנקה תחת ממטרים כבדים. כשהפעלתי את נגן המוזיקה שלי, במקרה או לא במקרה, השיר הראשון ששמעתי היה ארץ חדשה של שלמה ארצי, שנפתח במילים "גשם יורד וזה כבר חורף" זה היה זמן טוב לצאת לדרך. הגשם כשלעצמו הוא לא מטרד, אין שום בעיה לרוץ בגשם, גם שלוליות הן לא מטרד רציני, כל רץ יודע, שאם נרטבים פעם אחת זה מספיק, לא צריך להתרגש מזה יותר מדי בהמשך. הבעיה היא, שטבריה, שתהיה בריאה, לא התברכה במערכת ניקוז אמיתית ואם להיות הוגן עם העיר, ספק אם יש איזו עיר בישראל שיש לה מערכת ניקוז שיכולה לעמוד בכמויות הגשם שירדו וכך כבר בנקודת ההתחלה, על שטיח הזינוק הרגליים נכנסו לשלולית, ואחר כך עוד אחת ועוד אחת, ב3-4 ק"מ הראשונים אני חושב שרצנו רק בתוך שלוליות, כל ניסיון לעקוף אותן היה אבוד. בהתחלה עוד ניסיתי ואז נזכרתי בעצה שקראתי באחד הפוסטים בפייסבוק (לדעתי של מיכל רג'ואן שכותבת אף היא באתר זה), "אל תעקפו שלוליות, בסוף בכל מקרה תירטבו ואתם סתם תבזבזו זמן". זה באמת היה חסר ענין. הקילומטר הראשון והשני היו איטיים, אך כל הזמן חזרתי כמו מנטרה בראש על המשפט, תרוץ לאט, תהנה מהדרך, לא לפתוח מהר מדי ולא לפחד מדבוקת הרצים המאיימת, בסוף הכל יתאזן. ידעתי שאם אפתח מהר מדי אאבד את המרתון, אם ארוץ לאט, זה ישתלם. הקולות של אשתי, אחותי, המאמן שלי, לא הפסיקו לקונן בראשי, תרוץ לאט ותהנה. אז פתחתי לאט, נהניתי מההרגשה, הסתכלתי על הנוף המשתנה לאט לאט, שיננתי לעצמי נקודות ציון שזכרתי שיש במסלול, לאט לאט הגעתי לקצב שהייתי אמור להיות בו סביב 5:10-5:05, ברגעים מסוימים ירדתי ל-5:00, ידעתי שזה מהר מדי ביחס למה שכתב לי המאמן, אך הנחתי שאצליח להסתדר עם זה, מה עוד שכל ניסיון לעלות בחזרה ל-5:05, נכשל. הגוף כמו התרגל לקצב ונשאר בו. את ה-10 ק"מ הראשונים, שאותם המאמן אמר לי לרוץ בממוצע של 5:05-5:10, רצתי בממוצע 5. המצב רוח היה טוב, האדרנלין זרם. יום קודם בשיחה עם אשתי אמרתי לה שהבעיה הראשונה במרתון מתחילה אחרי הק"מ ה-10 לדעתי, עד לנקודה הזו יש אדרנלין, התרגשות מושכת קדימה, בקילומטר העשירי ההתרגשות חולפת ואז מתחילה הריצה באמת, העבודה על הראש. התחושה שאתה רץ בלי הפסקה, עד קרוב לסיום, אז שוב חוזרת ההתרגשות, ואז גם עייפים מן הסתם. אך למה שנקדים את המאוחר? בשלב הזה לא רק הקצב היה טוב, גם המצב הרוח, האזנתי למוזיקה, מדי פעם מצאתי את עצמי שר (אם מישהו תוהה מי זה הבחור ששר בקול רם, אז זה הייתי אני, למרות שבטח גם אחרים עשו את זה), בראש רצו מחשבות טובות על אשתי, על הדרך הארוכה שעשיתי, על נקודת הסיום, על אוכל, דמיינתי שאני רץ בחו"ל, כמו בסרטים, שם הדמויות שעושות ג'וגינג נראות קלות ומהירות, דמיינתי שזה אני, לפעמים זה היה ספרינגסטין ברקע ולפעמים אהוד בנאי שליווה אותי. בשביל להקל על עצמי, חילקתי את הריצה למקטעים. עשיתי לעצמי כמה חלוקות. החלוקה הראשונה היתה לפי 7 ק"מ למקטע, כך היו לי 6 שישיות, ובכל פעם כשעברתי 7 ק"מ, ידעתי שסיימתי שישית מהמרתון. החלוקה השנייה היתה של ק"מ לפי המקצבים שקבע לי המאמן, 10,20,10, כך שנכנסתי לקילומטר ה-11, ידעתי שאני במקטע השני של 20 ק"מ, ולא חשבתי בכלל על עשר הק"מ האחרונים. החלוקות האלו עזרו, במקום להסתכל על המרתון בראייה של 42 ק"מ, הסתכלתי עליו כמו על ריצות קצרות שאני עושה כבר בלי שום בעיה. הדרך לא היתה פשוטה, אומנם לא היו בה עליות קשות, אך הגשם והרוח הכבידו, אי הנוחות היתה מקור הבעיה העיקרי. בשלב מסוים שמתי לב שמשהו מכביד לי במכנסיים, לקח לי זמן להבין שזה נייר טואלט שהפך בחסות הגשם לעיסה חסרת שימוש. מיהרתי לסלק אותו מהכיס, דבר שלקח כמה שניות, אך זה הקל. בתחנות החלוקה שהיו פזורות לאורך המסלול חילקו מים וג'ילים, הבעיה היתה שבשלב מסוים, הידיים התקשו לפתוח את הבקבוקים, על פתיחה של הג'יל בידיים ויתרתי מראש, פשוט קרעתי את האריזה בשיניים. סיימתי את החצי הראשון של המרתון בזמן של 1.47 ש'. רחוק מהזמן שלי למרחק זה, אך היתה לי הנחה שאם אמשיך בקצב של 5 דקות לקילומטר, הכל יתקזז ואצליח לסיים סביב 3.30 ש', הזמן אליו כיוונתי. אך בדומה למזג האוויר, גם כאן התוכניות השתנו קצת. אומנם את החלק השני במקטעים לפי הקצב, כלומר את החלק של 20 ק"מ (ובסך הכל 30 ק"מ) סיימתי בזמן ממוצא של 5 דקות, מה שאומר, שהייתי צריך למשוך עוד 12 ק"מ בזמן זה פחות או יותר, בשביל לסיים ב-3:30 ש'. אך הגוף כבר לא יכול היה לתת קצב כזה. עייפות, כאבים, חוסר נוחות, רוח פנים, גשם, ופה ושם גם עליות, עשו את שלהם. זרקתי מדי פעם מבט בשעון וראיתי איך בכל כמה מטרים זמן התנועה שלי עולה, כלומר חוצה את 5 הדקות ומטפס כלפי מעלה. הבנתי שאין טעם לנסות להאיץ, כי זה לא יעזור ועלול רק להרוס לי את המרתון, ידעתי שלא אוכל לרדת בזמן אלא רק לגרום לי נזק, אז החלטתי לרוץ בשביל ליהנות, ההנחה שלי שאסיים סביב 3.45 שזו תוצאה טובה למרתון ראשון בתנאים כאלה. בכל המרתון, אגב, לא הסתכלתי כמה זמן אני רץ, לא רציתי שזה יפגע לי במוטיבציה. בחרתי לרוץ כשהשעון מראה לי מה הקצב הממוצע שלי והמרחק שנותר לי עד לסיום הקטע. 12 ק"מ האחרונים כמעט נשכחו ממני, רצתי אותם על אוטומט כמעט, חישבתי כל ק"מ וכמה זמן בערך עוד נותר לי לרוץ. כשאתה מגיע למצב כזה, אתה מבין שקשה. על הרגליים היה לי קצף לבן מהקור, תופעה אשר זכרתי שהיתה לי בעבר כשרצתי בגשם, שמעתי מוזיקה אך לא ממש הצלחתי להאזין לה (בקילומטרים האחרונים החלטתי לכבות אותה כי הרגשתי שהיא כבר לא תורמת לי), ניסיתי לקחת בקבוק מכל תחנת עצירה אך האמת שהמים כבר לא עזרו יותר מדי, הגוף רץ מעצמו, ידעתי שאני יורד בקצב אך לא יכולתי לעשות עם זה דבר, כל הזמן חיפשתי נקודות ציון שיקלו עלי, זכרתי נקודות מסוימות בדרך שראינו בהלוך, הן הזכירו לי שאין עוד הרבה וככל שהתקדמתי חשבתי כמה מהר עשיתי את זה באימונים, מה שאומר שלא נותר עוד הרבה זמן עד שאסיים. אחת הבעיות עם הקילומטרים האחרונים היא, ככל שהסוף מתקרב ככה הוא נראה רחוק יותר, הקצב יורד, ובכל רגע מאבדים עוד חלקיק שנייה של מהירות, בשלב מסוים מצאתי את עצמי רץ בקצב של 5:30, קצב של ריצת שחרור, אנשים עקפו אותי ולא היה לי הרבה מה לעשות בעניין. אך זה גם לא הפריע לי. אני יודע שיש אנשים שבוודאי תוהים, אם אתה סובל, למה אתה רץ, אך זה באמת היה מהנה, גם הקושי הזה היה מהנה. היו לי מחשבות טובות, מחשבות על אשתי שמחכה לי בקו הסיום, מחשבות על ארוחה טובה, חשבתי איך עשיתי את זה וכשחציתי את הקילומטר ה-38, המרחק הכי רחוק שעשיתי עד אז, ידעתי שלא משנה מה, עשיתי את זה, עכשיו נותרו לי בס"כ 4 ק"מ ומה זה הקילומטרים האלה אחרי ריצה כל כך ארוכה?. שלא יהיה ספק לרגע, לא הייתי במצב "בעייתי", אם הייתי חושב באותו שלב שאני עלול להתמוטט או כל דבר אחר הייתי מפסיק מיד, אך היה ברור לי שזה כאב שנובע ממאמץ, לא משהו פנימי, לא משהו מסוכן. התוכנית המקורית היתה לתת ב-2.2 קילומטרים האחרונים את הכל. במצב הנוכחי היה ברור שזה בלתי אפשרי, רצתי על אוטומט בלי להסתכל על הזמן, קולות העידוד של האנשים בצידי הדרך עזרו, תמיד נחמד לשמוע אנשים דוחפים, בוודאי כשאתה יודע שהם עומדים בגשם רק בשביל לעודד את הרצים. השלוליות שהיו בתחילת הדרך חיכו לי גם בסופן, הירידה שהיתה בתחילת המרוץ הפכה לעלייה, ככל שהתקדמתי חיפשתי לראות את שער הסיום, הסימן הטוב ביותר שעוד רגע אוכל לומר לעצמי שעשיתי את זה. לפני קו הסיום שמעתי את אשתי קוראת לי, כמו תמיד היא חיכתה לי שם גאה והפעם עם חולצה מיוחדת ששמי כתוב עליה. עוד רגע וזה מתקרב. עוד צעד אחד ועוד. ריצת מרתון - מרתון טבריהבדמיוני לפני המרתון, ראיתי את עצמי מגיע לקו הסיום וצורח מאושר, בוכה מהתרגשות, אולי אפילו שר. אך בסוף רק הנפתי את הידיים בשמחה. חציתי את קו הסיום כשהשעון מורה על 3.42 ש'. נתתי את כל מה שיכולתי, ובצניעות אומר שזה לא היה מעט. אני עכשיו באופן רשמי חבר במועדון המכובד של המרתוניסטים. ולסיום… רגע אחרי שחציתי את קו הסיום וקיבלתי את השקית לחימום הגוף, עמדתי בחוסר כוחות, בקושי יכולתי ללכת. אימי, אחותי ואחייניתי עמדו שם, במקרה איפה שעצרתי, שמחו לראות אותי שלם ובריא. ועכשיו כשהכל נגמר, מתחיל תהליך התאוששות אני מניח שהוא יימשך שבוע-שבועיים בדרך לתחנות הבאות. לפני המרתון ובמהלכו שאלתי את עצמי לא פעם, מה אעשה, יש לא מעט מאמרים ופוסטים שעוסקים בזה, פוסט מרתון קוראים לתופעה. אז מה בעצם עושים עכשיו עם כל הזמן הפנוי ובלי ההתרגשות של לפני? אם הכל יהיה בסדר אז בתכנון הקרוב יש מרוץ 10 ק"מ במסגרת מרתון ת"א, אחר כך מרוץ כפר סבא, ואז נראה. סביר להניח שהמרתון הבא יהיה עוד שנה-שנתיים, בינתיים נתענג על מה שהיה, כל מה שלמדנו וכל מה שהגשמנו מזה. תודה רבה לכל מי שקרא, הגיב, שיתף וכדומה. במהלך היומיים האלה בטבריה פגשתי לא מעט אנשים שסיפרו לי שקראו את הבלוג ונהנו, אני שמח לשמוע על כך, מקווה שהוא עזר לכל מי שקרא. תמשיכו לרוץ וליהנות. אנחנו עוד ניפגש כאן ובמסלולים.   מאמר מאת לירון תמם, כותב תוכן עצמאי לאתרי אינטרנט, בעל אתר שירים חדשים פרי עטו. מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב.
שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press