מרתון ווינר טבריה – הרבה יותר מ-42.2 ק"מ / לירון תמם

מדי פעם, לעיתים בקיץ ולעיתים בחורף, התקשורת הישראלית נזכרת בטבריה. היא שולחת לשם כתבים בשביל לברר מה חדש בעיר הנופש הצפונית, מה מצבה ומה טומן לה העתיד. עבור חלק גדול מקהילת הרצים אין בכלל שאלה, הם זוכרים את טבריה וחושבים עליה לא מעט, לפחות בכל פעם כשהם מתכננים אם ואיזה מרתון לעשות במהלך השנה. אחת התשובות הראשונות שהם נותנים לעצמם היא: מרתון טבריה.

כל שנה בתחילת ינואר, כמו בפגישת מחזור שנתית מגיעים רצים ורצות מכל הארץ, פוגשים פנים מוכרות, חברים וחברות מקבוצות ריצה, חברים לריצות ארוכות וקצרות, חברים מהפייסבוק, אנשים שרצים ליד או מול בפארק ובמסלולי ריצה אחרים. ויש כמובן בני משפחה, חברים ואחרים שבאים לעודד ולתמוך.

 

אז למה טבריה? ולמה לא בעצם? מדובר במרתון הוותיק ביותר שנערך בישראל (ואחד הוותיקים בעולם). הוא נערך לראשונה בשנת 1977 והשנה יחגוג 41 שנה להיווסדו. תחילה הוא נקרא מרתון הכנרת, אז השתתפו בו מאות משתתפים בלבד, וכיאה להתפתחות הענף עם השנים החלו להגיע אליו אלפי משתתפים מכל הארץ וממדינות שונות בעולם.

בקרב רצים ישראלים, מרתון ווינר טבריה נחשב למוסד. אני מוכן להניח שמרבית הרצים בישראל שעשו מרתון בחייהם, השתתפו בו לפחות פעם אחת. העובדה שהוא הוותיק מבין המרתונים, וללא ספק האיכותי שביניהם, מוכיח ומבליט עד כמה הוא משמעותי וחשוב בנוף הריצה הישראלי. לצידו, כידוע, יש שני מרתונים צעירים יותר: תל אביב (נערך משנת 1981 עד 1994 ומשנת 2009 ועד היום), וירושלים (פעיל משנת 2011 ועד היום), שמושכים אליהם גם משתתפים רבים, אך עדיין לא כמו המרתון בעיר הצפונית שעל חופי הכנרת.

ישנן מספר סיבות מדוע מרתון ווינר טבריה מושך אליו כל כך הרבה רצים ונחשב למוסד של ריצה:

ראשית- זה מרתון מהיר, אין בו כמעט עליות ואלה שיש אינן משמעותיות. שלא כמו מרתון ירושלים למשל, שמרוב עליות אי אפשר לעשות בו תוצאה איכותית.

שנית- אומנם יש בו רוחות ויש בו גשמים, אך הוא נערך במזג אוויר שאפשר לרוץ בו, שלא כמו מרתון תל אביב שנערך תמיד ביום הכי חם אחרי החורף  (לא בכוונה כמובן). בנוסף-האימונים נערכים בתקופה נוחה, שלא כמו מרוצי הסתיו בחו"ל שדורשים אימונים בקיץ.

שלוש- המסלול עובר דרך נופים מרהיבים, מצד אחד כנרת, מצד שני שדות, פרדסים, הגליל במלוא תפארתו.

ארבע- טבריה אולי אינה עיר של ריצה, אך כשהעיר מתמלאת ברצים, אפשר להרגיש את זה באוויר. בין אם משתתפים בו במרתון בפעם הראשונה או בפעם השנייה והלאה.

לא סתם אני כותב שמרתון ווינר טבריה הוא מוסד עבור רצים רבים, יש כמה מרוצים כאלה ביומן שלנו, עבור חלק מהרצים אלה מרוצי השליחים תנ"ך-תש"ח, הר לעמק, ובין אם אלה מרוצים "רגילים", כמו מרוץ אייל בנובמבר, או חצי מרתון עמק המעיינות בדצמבר. מירוצים שאנחנו לא מרשים לעצמנו לפספס, לפחות חלקנו. ייתכן שגם ירושלים ותל אביב נמצאים ברשימה הזאת, אך מבין שלושת הגדולים, טבריה הוא בעיניי האיכותי מכולם.

איך יודעים שמרוץ מסוים הופך למוסד? מספיק להתבונן סביב ולגלות כמה אנשים מתאמנים לקראתו, כמה רצים שואפים לעשות אותו, מספיק לשמוע את הבאז סביבו בשביל לדעת שלא מדובר בעוד מרוץ, מספיק לראות כמה אנשים נרשמים אליו, חלקם מוכנים להגיע אליו ממקומות רחוקים, וכך כמות המשתתפים בו גדולה ומדי שנה רק גדלה. מכל אחת מהנקודות הנ"ל, אין ספק שמרתון טבריה קנה לעצמו מקום מכובד בראש הרשימה, אני לא חושב שיש עוד מרוץ שכל כך הרבה אנשים, מכל כך הרבה מקומות, מתכוננים אליו כל כך הרבה זמן, לאורך כל כך הרבה שנים.

כיצד בוחרים באילו מרוצים להשתתף

זו שאלה גדולה, כיצד בוחרים באיזה מרוץ להשתתף ועל איזה לוותר.

אני מאמין בגישה שיש לבחור מספר מרוצים ספציפיים במשך תקופה מוגבלת בשנה, פעם בחודש, ולכוון אליהם. צריכה להיות מידתיות, צריך שיהיה שיווי משקל הגיוני בתהליך הבחירה. אני קובע לעצמי מראש, שזמן המרוצים יהיה בין ספטמבר-אוקטובר עד אפריל. מרוץ אחד בחודש (לעיתים יש יותר ממרוץ אחד, אך אני מנסה לעמוד בזה).

הקונספט של הבחירה שלי הוא פשוט, להתחיל במרוצים עם קילומטרז' נמוך (10), לעלות ל-15, 21, ומשם להמשיך למרתון או להישאר על 21. כשהמרוץ האחרון בו אני משתתף הוא של 10 ק"מ. כך אפשר ליצור תוכנית אימונים מתאימה, כך הרגליים כבר מגיעות מוכנות והן לא צריכות לעלות עומסים. יש תקופת עלייה ואז התיישרות.

המרוצים בהם אני בוחר להשתתף, הם:  מרוץ אייל בנובמבר, עמק המעיינות בדצמבר, טבריה בינואר, ואז אם יוצא: תל אביב וירושלים, ומקנח בהרצליה. מדי פעם נכנסים מרוצים נוספים לפני או תוך כדי. אני לא שואף באותם מרוצים לתוצאה, רק לעניין.

בהתחלה הייתי משתתף כל חודש באיזה מרוץ, מחפש מרוץ באזור (בשרון לא יש מעט כאלה), והייתי רץ בו. עם הזמן זנחתי את הגישה הזאת כי איבדתי עניין במרוצים רבים, בין אם זה בגלל שזה לא מתאים לתוכנית האימונים ובין אם בגלל שכמו במסעדות, יש הרבה ולא כולן איכותיות באותה מידה. באופן כללי אני מודה, יש לי ביקורת על כך שכל יישוב עורך מרוץ ולעיתים גם מרוץ לילה. הרבה פעמים מדובר במרוצים לא איכותיים, לא ערוכים ברמה גבוהה, וזה יוצר תחושה שממחישה את המשפט הידוע, "תפסת מרובה, לא תפסת"

יש גישות שונות לבחור באילו מרוצים להשתתף. יש מי שבוחר להשתתף בכל מרוץ אפשרי. כל שבוע או כל שבועיים, או בכל אפשרות. יש מי שעושה את זה בשביל התוצאה ויש מי שאומר לעצמו שהמרוץ הוא כמו אימון. אני לא חושב שזה נכון, כי עם כל הכבוד, אימונים עדיפים על מרוצים, הם מאפשרים לנו ללמוד יותר ולא מוציאים אותנו משיווי משקל. באימון אנחנו עובדים בשביל להביא את התוצר שלנו למרוץ, זה לא יכול להיות הפוך.

יש מי שבוחר את המרוצים לפי הקרבה לאזור המגורים ועל פי היכולת שלו להגיע אליהם מוכן מבחינה לוגיסטית. היום זו כבר לא בעיה גדולה כי יש מרוצים רבים בלא מעט ישובים בארץ, כאמור. הבעיה היא, שמרבית המרוצים הם 10 ק"מ, מי שמחפש מעבר לכך, יצטרך לצאת מאזור הנוחות שלו. היתרון הוא, אפשר להתאמן על מסלול המרוץ, וסביר להניח שזה עוזר להרגשה ולתוצאה.

עוד אפשרות היא לבחור את המרוצים המיוחדים, המאתגרים, הקשים ביותר. למשל: הר לעמק, תנ"ך תש"ח, מרתון המדבר, מרתונים באופן כללי. זו אפשרות טובה למנוסים, למי שמסוגל לעשות את המרחקים הנ"ל, למי שמסוגל לעבור את האתגר הזה. זה לא מתאים לכולם, הרבה פעמים זה גם בשביל ההשתתפות ופחות בשביל התוצאה.

אני מניח שיש עוד דרכים ושיטות לבחור באילו מרוצים להשתתף, כל אחד בוחר את הדרך שלו. מה שחשוב זה האיזון, שיווי משקל, ולזכור שהמרוץ זה רק הדובדבן, האימונים הם הדבר החשוב. לפעמים אני שומע אנשים שמחליטים להשתתף במרוצים של 10 ק"מ בשביל לשבור שיא או כתחליף לאימון. לדעתי זה לא בהכרח נכון להסתכל על זה ככה. ראשית, לא בכל מרוץ אפשר לשבור שיא ואי אפשר כל הזמן לשבור שיאים. המרדף אחרי שיא חדש יכול להרוס את החוויה של הריצה. שנית, אימון הוא לא מרוץ. באימון שולטים בקצבים, באימון עובדים על דברים שאמורים לבוא לידי ביטוי במרוץ. כשמשתתפים במרוץ, נסחפים הרבה פעמים וקשה לשלוט בקצבים, אי אפשר לעבוד על דברים מסוימים וחוץ מזה, כל מרוץ דורש הכנות מסוימות לפני וזמן התאוששות אחרי. זה דורש זמן, משאבים גופניים וכסף. לא תמיד זה נכון ומשתלם.

מה עכשיו?

סופרים את הימים ואנחנו עוד מעט אנחנו סופרים חודשיים למרתון או חצי מרתון טבריה, תלוי מי עושה מה.

אני מודה, לא זוכר את עצמי ברמת כושר טובה כמו שאני נמצא היום, אני גם לא זוכר את עצמי פיזית במצב טוב יותר מאשר אני נמצא בו היום. אני מצליח להחזיק מעמד באימונים מאוד מהירים ולהגיע לקצבים יפים, אני רץ ארוכות לבד או עם חבר ומרגיש טוב מאוד, אימונים בשטח, אימוני עליות, כל מה שצריך. רק שיימשך ככה ונגיע אל טבריה מוכנים.

הקליקו לעמוד הפייסבוק של לירון תמם

שיווק באינטרנט - Wisy / בניית אתרים בוורדפרס – x-Press